אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

חזור למפתח הערכים

מחרשה

מחרשה

ערבית- מדורתה.

ארמית- פדן, קנקן או גם מנא[1]

 

ראשי פרקים:

א. הגדרה

ב. כללי

ג. התפתחות המחרשה

ד. סוגי המחרשות

ה. חלקי המחרשה בזמן המשנה והתלמוד

ו. חלקי המחרשה

ז. החלקים העוסקים ברתימת בעלי החיים

ח. פירוט דיני העול

ט. מלמד הבקר

י. נספח

 

 

הגדרה:

מחרשה היא כלי החרישה שיש בראשו יתד ברזל[2]. תפקידה של היתד להינעץ בקרקע לפוררה ולהפכה.

השימוש במחרשה הוא אך ורק לצורך הפיכת הקרקע, ולכן אין למכרה לחשוד על עשיית מלאכות באיסור שביעית.[3]

מחרשה הוזכרה גם ככלי אומנות[4]

 

בזמן השעבוד לפלישתים, לפני המלכת שאול, לא היתה אפשרות לעם ישראל להכין כלי מתכת מחשש שמא הם ימרדו בפלישתים, אי לכך מי שהיה מעוניין להכין כלי עבודה נאלץ לעשות זאת אצל הפלישתים. בין כלי העבודה שהוזכרו הם מחרשה, את וקרדום כפי שנאמר[5]: "וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ: וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן".

 

כללי[6]

המחרשה מעוצבת בצורה המאפשרת לה לחדור ולהפוך את שכבות הקרקע באמצעות גיאומטריית הכלי, תוך כדי התנועה קדימה מאולצת שכבת הקרקע הנמצאת מעל ללהב המחרשה להתרומם, להחליק על פני מגרופית המחרשה[7] ולהתהפך.

להב המחרשה מורכב מאיזמל שפותח פתח ראשון באדמה, אחריו באה הסכין שחותכת את הרגבים, ובסוף באה הכנף והופכת את האדמה.

פרט לכך, משקל המחרשה הגבוה מהדק את שכבת הקרקע הצמודה ללהב המחרשה מצדו התחתון ויוצר שכבה בעלת מוליכות הידראולית נמוכה משמעותית, אשר לא מאפשרת חידור מים מהיר לעומק הקרקע זאת ועוד, פעולת  החריש מותירה אחריה רגבי אדמה גדולים, אשר מצריכים מהלכי עיבוד נוספים לפני שתתאפשר הזריעה. לשם כך, יש צורך לכתוש את אותם רגבי אדמה גדולים, באמצעות כלי עיבוד נוסף – ארגז מיישר.

 

התפתחות המחרשה

לדעת ש. אביצור[8] תהליך התפתחות המחרשה הוא כדלהלן: השימוש הראשוני של האדם היה שימוש במקלות נבירה להוצאת שורשים ופקעות, לאחר מכן מקלות חפירה להטמנת זרעים, לאחר מכן מעדרים ומכושי צור המחוברים לידיות עץ. מאוחר יותר פותחה מפלחה – כלי ידני-רגלי לפתיחת תלמים במקום עידור. עם ביותם של בעלי-חיים, השתמשו בכוחם כדי להקל על עבודת החקלאי ולהגדיל את התפוקה.

בשלב זה הפכה המפלחה - שהאדם לחץ עליה בידיו כדי להעמיקה באדמה וברגלו דחף קדימה כדי לפתוח תלם - למחרשה הנגררת בכוחם של בעלי-חיים. בדרך כלל היו אלה שוורים, כאשר כוחם של צמד שוורים עולה עשרת מונים על כוחו של האדם.

בתחילה היו חודי-יתדות המחרשה עשויים צור, ולאחר מכן - נחושת וברונזה. בתקופת התנחלות שבטי ישראל בארץ החלו להשתמש בברזל ולהתקין ממנו כלים. גם היתדות של המחרשות נעשו - וכך עד היום – מברזל ופלדה.

ראשיתן של המחרשות בימי הכנענים והתפתחותן כמחרשות חודי-ברזל – בימי שבת אבותינו על אדמתם. הן עוצבו בארץ לפי תנאי הקרקע אותה נועדו לחרוש, וכך נוצרו בארץ שלושה סוגי מחרשות: הקלה ביותר נועדה לאדמות קלות של לס וחול בנגב, שדרשו חריש רדוד - מחרשת סולייה; השנייה - מחרשת הרים בינונית, מתאימה לשטחים מסולעים; השלישית - מחרשה כבדה, בעלת יתד ארוכה וכבדה, החודרת עמוק יותר לאדמה ומתאימה לאדמות הסחף של העמקים. במשך הזמן הוכנסו בהן שכלולים שונים, שהקלו על העיבוד, והגנו על הבהמות ועל עובד האדמה מחבטות, כאשר נתקלה המחרשה באבן או בשורשים.

במשך הזמן הוצמדו למחרשות אביזרים להרחבת התלם ולסילוק רגבי העפר, התקני זריעה ואף מיתקן להסרת הבוץ מיתד המחרשה. נוסף להתאמתן לצורכי העיבוד ולתנאי הקרקע והאקלים, הותאמו המחרשות המקומיות גם לכוחן ויכולתן של בהמות העבודה, וכיום לכלי העבודה הנושאים את המחרשות.

י. פליקס[9] מציין שבחפירות שונות בארץ נתגלו יתדות מחרשה עשויות נחושת, ברונזה וברזל. בחפירות מגידו נתגלתה יתד עשויה ברזל, בחלקה העליון היא כפופה ויוצרת בית קיבול למוט. בשכבות עמוקות יותר נתגלו יתדות דומות עשויות נחושת. בתל אנצבה בסביבות מצפה נמצאה יתד עשויה ברונזה, שאר היתדות שנתגלו שם היו מברזל מגולל כצינור ולהן חוד שטוח. בתל בית מירשים בסביבות דביר בגבול הר חברון נתגלו שתי יתדות מחרשה עשויות ברונזה. במקום זה נמצאו גם יתדות מחרשה עשויות ברזל בדמות צינור ההולך ומתחדד בקצהו. בחפירות במקומות אחרים בארץ נתגלו יתדות נוספות מטיפוסים אלו. נוסף על כך נתגלו כלים דמויי יתדות אך בגלל מצב השתמרותן הגרוע ספק אם אמנם היו אלה יתדות או שמא כלים אחרים.

 

סוגי המחרשות:

פילניוס מתאר כמה סוגי מחרשות:[10]

המחרשה הרומאית: יתד המחרשה שפולח את הקרקע הוא חלק העשוי מתכת, חלק זה פותח את האדמה המהודקת ושובר אותה לחתיכות, ומבצע הכנה לתלמים העתידיים.

סוגי מחרשות נוספים הם מחרשה שהיא מוט מחודד בקצהו. וכן מחרשה שמיועדת לשימוש באדמות קלות בעיקר, בעלת רכיב הדומה למסמר בקצה המחרשה ומנוף שמסייע להחזקתה. מחרשה נוספת היא מחרשה דומה למחרשה הרומאית, ובנוסף בעלת סכינים משני צדיה שמטרתם היא לחתוך את העשבייה ולעקור את שורשיה במהלך החריש. הגאלים[11] פתחו מחרשה בעלת שני גלגלים.[12] מחרשה זו שימושית בעיקר בקרקעות מעובדות.

בסוריה להב המחרשה הוא צר והחרישה היא שטחית בשל העובדה ששכבת האדמה הראויה לחריש היא רדודה, ומתחתיה ישנם סלעים רבים[13]. ככל שהמחרשה רחבה יותר כך התלם הנוצר ממנה הוא גדול יותר. [14]

 

בספר עבודת האדמה[15] מתאר את סוגי המחרשות השונים שהיו מצויות בארץ במהלך המאה 19:

המחרשה מורכבת ממוט אחד "כעובי זרוע איש", כפוף בצדו האחד, ובקצה השני המחרשה.

המחרשה ביהודה-  שן מברזל שנראית כחרוט, ממעל לו כעין צוואר שבו מכניסים את המוט. אורך המחרשה הוא 34 ס"מ, הרוחב האחורי הוא 18 ס"מ, השן היא 14 ס"מ, עומק החריץ הוא בין 8 ל10 ס"מ. המחרשה הארץ ישראלית טובה לחרישה בשדות מסולעים בשל משקלה הקל שניתן להרימה בכל מקום בו יש סלע.

הפלאחים ביהודה אינם מסקלים את האבנים בשדה על מנת לשמור על לחותה של הקרקע.

חסרונתיה של המחרשה הזו היא שהיא מכשירה רק את השכבה העליונה של האדמה, וכך הצמח אינו מנצל את שכבות העומק של הקרקע, היא לא ממיתה את כל העשביה וכך נשארים בשדה עשבי בר רבים.

המחרשה הנהוגה בגליל היא מורכבת יותר מזו שביהודה, והיא מורכבת מ"שן, צוואר, ושני אגפים, האגפים מצויים משני צידיה המתחילות למעלה מן השן ומתרחבות לרוחב 50 ס"מ ויוצאות כמין שתי קרניים ממעל לצואר המחרשה, אורך המחרשה כ70 ס"מ, רוחבה 21 ס"מ, צורת השן היא לא כאצבע אלא כראש חץ ומתרחבת הרבה למעלה.

מחרשת דמשק גדולה יותר והשן היא כעין משולש בן 45 מעלות.

 

חלקי המחרשה בזמן המשנה והתלמוד

חלקי המחרשה הוזכרו בכמה משניות[16], המחרשה מורכבת ממספר חלקים מרכזיים: יתד, סכין או להב המחרשה שעימו פולחים את הקרקע. בורך ויצול שמורכבים על הלהב וניתן לרתום אותם לבעל החיים הנושא את המחרשה, ועול עם חלקיו שעימם רותמים את בעל החיים למחרשה. ראה להלן את פירוט החלקים השונים. פירוט זה מחולק לחלקי המחרשה וחלקי הרתימה לבעל החיים.

יש לציין כי מכיוון שהמחרשה היא אחת מהכלים החקלאיים המרכזיים ביותר, וכי השתמשו בה בכל מקום בו נעשה עיבוד חקלאי, קיימים הבדלים בין המחרשות השונות ובאופן בנייתם, ולכן יתכנו ביאורים שונים לחלקים השונים של המחרשה וכלי הרתימה.

 

חלקי המחרשה[17] (לפי א"ב)

את- להב המחרשה,[18] כלי שמשמש לחפירה[19] או היתד שמהווה חלק מהעול.[20] נקראו גם "איטין".[21]

בורך המחרשה".[22] בביאור הבורך קיימים מספר הסברים: א. חלק שניתן להרכיבו על גבי המחרישה, חלק זה חלול, ובקצהו ישנו חור שקטרו מתאים ליציאת זרע אחד בכל פעם, השתמשו בכלי זה על מנת לזרוע במהלך החריש. כלי זה נקרא "בורך" מכיוון שהוא כלי מכופף הדומה לברך האדם[23]. ב. כלי ייעודי שדומה למחרישה, אך היתד שפולחת את הקרקע היא חלולה ובה היו מניחים זרעים, המעבר בשדה גרם לכך שהזרעים יצאו ממנה וייזרעו באדמה.[24]  ג. להב המחרשה שמעמיקה עד 3 טפחים בתוך הקרקע.[25] או בתלם שנוצר ממנה במהלך החריש.[26] ד. העץ הכפוף שמרכיבין בו את היתד והוא דומה לארכובת האדם והוא השוכב על פני הקרקע בשעת החרישה ולפיכך נקרא בורך.[27] הבורך הוזכר ככלי שיכול לקבל טומאה.[28]

דקר- להב המחרשה.[29]

חרב: עץ כעין סיף קשור בעץ המחרשה ומחובר בו, איתו מחזיק החורש את המחרשה[30], ניתן להשתמש בחרב המחרשה גם לשם שימושים אחרים, כגון ניקוי הבארות[31], לכן גם אם פורקה מהמחרשה מקבלת טומאה. [32]

יצול: א. ידית העץ המחובר במחרשה שבה מטה את המחרשה להיכן שרוצה.[33] ב. חלק שמטרתו היא להפריד את האבנים שנעקרו על ידי הקנקן.[34] ג. חרב המחרשה.[35] היצול קשור לבורך על ידי חישוק מתכת העשוי מחבלים או סיבים, מצידו השני מתחבר לעול.[36]

יתד: השם המקראי ליתד המחרשה הוא את[37], בחז"ל הוזכרה היתד כלהב המחרשה, דמוי סכין,[38] החלק שנכנס לאדמה והופך אותה. חלק זה מיועד רק לחרישה ולא ניתן לעשות בו שימושים נוספים, והוא נעשה מוקצה מחמת חסרון כיס[39] לכן אין לטלטלו בשבת[40] לדעת י. פליקס מתיאורי הכתובים וספרות חז"ל אין להסיק על צורתה של יתד המחרשה אף שהשם יתד מעיד שזו היתה בדמות מוט מחודד בקצהו ולא בצורת סכין שבמחרשה המודרנית. מן הממצאים הארכיאולוגיים מתברר שצורת היתד עברה גלגולים שונים בתקופות השונות אך נראה שעל צורת היתד בתקופת המשנה והתלמוד אפשר להסיק עלפי שמה- קנקן. יש שהיתד והחרב נפרדו משאר חלקי המחרשה ואז יכלו לשמש ככלי המתאים לנקר חוליות של באר גם את היתד עצמה אפשר היה לפרק מן המחרשה.  היתד היתה מחוברת לחרב על ידי טבעת- עין של מתכת.[41]

כורך[42]- יש הגורסים במשנה "כורך", ולא בורך" ומדובר בעץ עקום דומה למרכב והוא הנטוש על הקרקע בעת החרישה"[43].

עין- במשנה הוזכרו שתי עיניים המצויות במחרשה, עין סתם, ועין של מתכת, עין של מתכת היא עין העשויה מברזל[44], ניתן באמצעותה למשוך את הבהמה[45]. ומדובר בטבעת שמחברת בין בורך המחרישה ליצול, כשהעין מחוברת למחרשה היא נחשבת לכלי שיש בו שימוש רגיל ולכן היא מקבלת טומאה, אך כשהיא מתפרקת ממנה היא לא ראויה לשימוש ולכן היא אינה מקבלת טומאה.[46] לסוג השני של העין ראה להלן.

עריין/ עריים- בביאורם[47] יש כותבים שמדובר ברכיב המצוי על המחרשה ששובר את הגושים של העפר[48] או שמדובר בחלק המורכב מעל היתד ומרחיב את רוחב המענה.[49]

קנקן[50]: מחרשה,[51] להב[52], יתד המחרשה[53]

 

החלקים העוסקים ברתימת בעלי החיים[54]

ברזל- הונח מתחת צוארי בהמה, ומדובר בברזלים הנקשרים על הצואר כדי שלא תיחנק ברצועות שהקטרב נקשר בהן.[55]

גימון[56]: במשנה[57] הובא שנהגו להניח על העגל עול קטן על מנת שיתרגל לשאתו בבגרותו, אין להתיר לו לצאת עם עול זה בשבת מכיוון שמדובר במשא.

כנפים- הקצוות של העול[58] (לפירוש הר"ש) או של הקטרב (לפירוש הרמב"ם) לקצוות אלו חברו את הרצועות וסייעו לתפוס את ראשי הבקר, ניתן להשתמש בכנפיים אלו גם לשם נוי[59].

לחיין- שני עצים המצויים מעל יתד המחרשה ומחוברים בקצה העול,[60] או בנקב העול[61] כדי לסייע בהליך החרישה.[62] לדעת רבי יהודה הלחיים הם טהורים מכיוון ש"אינם עשויין אלא לרבות את העפר".

מוטות- העול נקרא גם כן מוט מפני שהוא מטה את הראש של בעל החיים הנושא אותו. [63] יתד התחובה בשני ראשי העול שמעכבים את המוסרה שלא תצא מראש השור ויתיר את הקשר.[64]

מוסרות- הרצועות שקושרים בה את העול.[65] המוסרה עשויה עור ולכן היא יכולה להיקרע.[66] משמשות גם לקשירת בעל חיים.[67]

מחגר - חבל שקושרים תחת צואר השור, כדי לסייע ברתימתו למחרשה: [68]

מסגר- יש הגורסים במקום מחגר- "מסגר". ומדובר ברכיב שנמצא בקצה העול, ומטרתו היא שהעגלה לא תתעוות מפני אורך העול:[69]

נקב שבעול- באמצע העול ישנו נקב שלתוכו הוכנסה היתד המקשרת את העין- הטבעת שבקצה יצול המחרשה- לעול. קוטרו היה קבוע למדי, כפי שמובא במשנה.[70]

סומך- טבעת המצויה באמצע העול אליה מתחברים המחרשה או העגלה, טבעת זו עשויה מחומרים שונים. כגון עץ, מתכת או חבלים[71]

סמיונים/ סמלונים/[72] סמננין[73] בזיהויים ישנם שני הסברים: 1. רצועות העול הסוגרות על צוואר הבקר ומקשרות אותו לעול. 2. יתדות העול המחברות בין שני חלקי העול.[74] סמלונים אלו נעשו לעיתים ממתכת ולעיתים מעץ[75] הם נחשבים לעיקר העול בדיני טומאה וטהרה.[76]

עבות- העץ שמחבר בין המחרשה לעול.[77] החבלים המחברים בין העגלה לעול,[78] המושכות שבהם מכוון הרוכב את הבהמה[79]

עול: יש המבארים[80] שהעול הוא מוט ארוך שמונח בצורה אופקית על רוחב הצוואר של הבקר, בעול ישנם נקבים, שניים מכל צד של כל בעל חיים לנקבים אלו מכניסים יתדות (קטרב) שיורדים משני צדדי הצוואר ונמתחים עם חבל מתחתיתם, באופן זה העול נשאר על בעל החיים בכל משך החרישה ואינו יורד ממנו. לעול מחברים גם את הרצועות שמתחברות לעגלה או למחרשה. רוחבו של העול נקבע לפי מספר בעלי החיים הרתומים לו, ראה פירוט להלן. ויש המבארים שהעול הוא המוט של המחרישה המתחבר בקצהו לקטרב.[81] העול עשוי עץ ולכן הוא יכול להישבר[82] כשמסירים את העול מהבקר הוא יכול לזקוף את ראשו.[83]

עין- כאמור, ישנם סוגי מחרשות רבים, השימוש בהן הוא תלוי במטרת החרישה ובסוג הקרקע. העין שהוזכרה משמש כחיבור בין חלקים שונים של המחרשה. בין האזכורים ניתן למצוא טבעת העשויה עץ שמחברת לעול, או חיבורים שונים בין היתד לחרב, ועוד[84].. או טבעת שעושים מבלאי בגדים ומכניסים אותה בצוואר הבהמה כדי שלא תפצע מכנפי הקטרב[85] או העול.[86] ביאור נוסף הוא רכיב שמסייע לחבר בין החלקים השונים של המחרשה.[87]  עין סתם אינה מקבלת טומאה, ואילו עין של מתכת, מקבלת טומאה.[88]

קטרב/ קטריב[89] יש המבארים שהקטרב הוא יתד שמחובר בשני צידי העול, הוא מתחבר לנקבים הקיימים בעול על מנת לוודא שהבקר יהיה מחובר תמיד לעול[90] ויש המבארים שהקטרב הוא המוט שמונח בצורה אופקית על רוחב הצוואר של הבקר.[91] או שמדובר ברצועה שמונחת מתחת לצוואר הבקר על מנת לחבר אותו לעול.[92] אפשרות נוספת היא שמדובר בעץ קטן הנכנס בתוך הנקב של קצה העץ, שנכנס בטבעת העול על מנת למנוע את ההשמטה ממקומו.[93]

תמחויות - כמין קערות קטנות יש לעול והוא חלק על ראש צואר הבהמה: [94]

לכלים שהבהמה נשאה חברו לעיתים אביזרים שונים לשם נוי, כגון עופרת[95]  טסים[96], ועוד.

 

פירוט דיני העול: העול הוזכר בתנ"ך כמוט שמונח על האדם[97] או על צווארו, העשוי עץ או מתכת,[98] בחז"ל העול הוזכר כחלק המונח על הבקר, ושימש כחלק מהותי לרתימתו למחרשה או לעגלה.. בחז"ל הוזכרו שלושה סוגי עולים: "עול", "עול השרוני" "ועול של כרמים". הוזכר בחז"ל גם עול של פרקים- שיש לו מספר חלקים.[99] רחבו של עול השרוני הוא שתי אמות[100] עול של כרמים דומה לעול השרוני[101]

העול הרתום לבקר נקרא גם "צמד"[102] ומדובר בעול שרתמו אליו שני בעלי חיים[103] רחבו הוא ארבע אמות, ומדובר בצמד בקר הרתומים לעול ומושכים במחרשה, ובנוסף לכך שיהא מקום לחורש להשתמש במלמד הבקר.[104]

צמד הבקר נקרא גם "פדנא"[105] העול הוזכר גם כחלק שמטרתו להחזיק את חלקי העגלה.[106]

לעול זה רתמו את המחרשה[107], הפוסקים דנו במקרים שונים של מקח וממכר, מתי הבקר נמכר יחד עם העול, ומתי אינו נמכר עימו.[108] כשהעול מונח על פרה אדומה, הוא פוסל אותה, ולא ניתן להשתמש בה לצורך טהרה מטומאת המת[109]. העול האסור במכירה בשביעית הוא עול מיוחד המיועד לשוורים החורשים.[110]

מלמד הבקר: על מנת לסייע לחורש לכוון את הבהמה לתלם המתאים יש להשתמש בכלי מיוחד. כלי זה נקרא מלמד או מרדע[111] ומדובר בכלי עשוי עץ שבקצותיו שתי חתיכות ברזל או מחט שנקראת דרבן[112] "שמפריש בו החורש את הבקר, נקרא כן כאלו מלמד הבקר לחרישה"[113]. ועמו "היכה שמגר בן ענת את הפלישתים.[114] להרחבה עיין ערך "מרדע".

החורש מחזיק בידו הימנית את היצול ("בית היד של המחרשה") ואת המושכות שמחזיקים את הבקר. ביד השמאלית מחזיק את המרדע שהוא מקל ארוך שבראשו יש מסמר שדוקר את הבקר לזרזם בהליכה. בקצהו השני של המרדע יש כף שמנקה את המחרשה מן העפר העולה עליה. במקום בו חורשים במספר צמדים יש נערים שמסייעים ביישור ההתקדמות הבקר. על החורש להפעיל מעט לחץ על המחרשה על מנת לסייע בחדירתה לקרקע.[115]

 

 נספח:

צורת המחרשה בארץ ישראל בימי המשנה והתלמוד- מקור התמונה י. פליקס טבע וארץ בתנ"ך.

 

        מחרשה מודרנית

 

 

 

 

[1] בבלי ב"מ פ, א.

[2] רמב"ם פיה"מ ב"ב ב, יג.

[3] משנה שביעית ה, ו.

[4] רד"ק שמואל א, יג, כ.

[5] שמואל א יג, כ- כא.

[6] לוי.....

[7] לפי אבן ספיר ערך "מגרופית": מגרופית היא מכלול כּלי המחרשה הפּולחים את הקרקע ומפוררים אותה.

[8] מתוך מאמרו: מחרשת הברזל- הולדת התושיה.

[9] החקלאות עמ' 69- 70.

[10] 18.47

[11] כיום אזור במערב אירופה.

[12] מחרשה זו נקראת plaumorati.

[13] . 17.3 עובדה זו נזכרה במקורות חז"ל, שבארץ ישראל האדמה היא קשה יותר מאשר בבל.

[14] 18.47

[15] מאת ל. אנדרלינד, תורגם על ידי י. מ. פינס, יצא לאור בשנת תרמ"ג, התרגום פורסם בתחילה בעיתוני "הצבי".

[16] ראה כלים יד, ד- ה; כא, ב.

[17] עיקר פירוט חלקי המחרשה מופיעים במשנה כלים כא, ב.

[18] רש"י, רד"ק שמואל א יג, כ, רבינו חננאל תענית כה, ב, הפירוש המיוחס לריטב"א ב"מ פ, א.

[19] מצודת ציון שמואל א יג, כ.

[20] רד"ק שמואל א פרק יג פסוק כ

[21] ירושלמי שבת ו, ד.

[22] משנה אהלות יז, א, בבלי תענית כה, ב.

[23] ר"ש ורמב"ם פיה"מ אהלות יז, א.

[24] פירוש הגאונים לטהרות, בביאורו של י. נ. אפשטיין עמ' 64, ערוך ערך ברך באפשרות ראשונה. ר"ש כלים כא, ב, בשם הגאון והערוך ערך ברך, תפא"י כלים כא, ב באפשרות ב.

[25] פירוש המהר"ם מרוטנבורג לאהלות. יז, א, ערוך ערך בורך באפשרות ב.

[26] רש"י ורבנו גרשום תענית כה, ב.

[27] רמב"ם פיה"מ כלים כא, ב, רבי תנחום הירושלמי ב"מדריך המספיק" ערך ברך, תפא"י כלים כא, ב באפשרות א.

[28] גירסת הגר"א לתוספתא כלים ב"מ ה, ז.

[29] ר"ש שביעית ה, ו.

[30] תוספתא כלים (בבא בתרא) (צוקרמאנדל) א,  ז. פירוש הגאונים לטהרות, בביאורו של י. נ. אפשטיין עמ' 63. רמב"ם פיה"מ כלים כא, ב, ר"ש כלים כא, ב.

[31] תוספתא כלים (בבא בתרא) (צוקרמאנדל) א,  ז.

[32] חסדי דוד לתוספתא כלים (ב"ב) א, ז.

[33] רמב"ם פיה"מ כלים כא, ב, ר"ש כלים כא, ב. וכתב כן בשם הגאון והערוך.

[34] תפא"י כלים כא, ב באפשרות שניה.

[35] פירוש הגאונים לטהרות עמ' 60.

[36] פליקס, החקלאות עמ' 73.

[37] וכן תרגם יונתן שמואל א יג, כ: "ואת אתו -וית סיכת פדניה" סיכא מובנה בארמית יתד המחרשה, וכן הוראת סכה בערבית.

[38] רש"י שבת קכג, ב.

[39] בבלי שבת קנז, א.

[40] משנה שבת קכג, ב, תוספתא שבת (ליברמן) יד, א כל הכלים ניטלים חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרשה.

[41] פליקס החקלאות

[42] יש לציין כי בכל כתבי היד של המשנה שלפנינו (פארמה, מינכן וקיימברדיג') הגרסה במשנה היא "בורך", ולא כורך", הטקסט במהד' קאופמן במשנה זו מטושטש ולא ניתן לזהות את הגירסה שמובאת שם, אולם בגי' פירוש המשניות לרמב"ם הנדפסת הגירסה היא "כורך", ראה תוס' יום טוב שגרס "בורך" ובהע' הרב קאפח שכתב שגירסת "כורך" היא משובשת.

[43] רע"ב כלים כא, ב, ראה תוס' יום טוב שדחה גרסה זו.

[44] רמב"ם פיה"מ כלים כא, ב.

[45] ר"ש כלים כא, ב בשם הערוך.

[46] חסדי דוד לתוספתא כלים (ב"ב) א, ז.

[47] הרמב"ם פיה"מ כלים כא, ב כותב אל -עלקאת" הרב קאפח במקום מבאר שמדובר ב"דברים המעורין ותלויים בה".

[48] ר"ש כלים כא, ב, בשם הערוך והגאון, רע"ב כלים כא, ב, תפא"י כלים כא, ב.

[49] ר"ש כלים כא, ב, בשם יש מפרשים.

[50] ראה הפירוש המיוחס לריטב"א ב"מ פ, א שדן באפשריות שונות לקנקן לחלקים השונים של המחרשה, ר' ברוך הספרדי (בשיטת הקדמונים) ב"מ פ, א.

[51] רמב"ם פיה"מ ב"מ ו, ד.

[52] רש"י ב"מ פד, א.

[53] רע"ב, תפא"י ב"מ ו, ד.

[54] עיקר פירוט החלקים העוסקים ברתימת בעל החיים מובאים במשנה כלים יד, ד- ה.

[55] רמב"ם פיה"מ כלים יד, ד.

[56] יש לציין כי בירושלמי שבת ה, ד ישנם הגורסים "גימול" ולדבריהם מדובר בכלים שמונחים על העגל על מנת שיפסיק לינוק מאימו.

[57] בבלי שבת נד, ב מקורו של הביטוי גימון הוא מהפסוק: "הלכוף כאגמון ראשו".

[58] ר"ש כלים יד, ד

[59] רמב"ם פיה"מ כלים יד, ד.

[60] רמב"ם פיה"מ כלים כא, ב.

[61] ר"ש, רע"ב כלים כא, ב.

[62] תפא"י...

[63] רשב"ם ויקרא כו, יג

[64] רש"י ויקרא כו, יג.

[65] רש"י, רשב"ם ויקרא כו, יג, מצודת דוד ירמיהו ה, ה; כז, ה

[66] רש"י ירמיהו ב, כ.

[67] כפי שמובא באיוב לט, ה: "מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ".

[68] ר"ש כלים יד, ד, פירוש הגאונים לכלים עמ' 36.

[69] רע"ב כלים יד, ד, יש לציין כי בכל כתבי היד של המשנה שלפנינו הגירסה היא המחגר ולא המסמר.

[70] כלים יז, ב, ביאורו של חלק זה הוא מפליקס.

[71] ר"ש כלים יד, ד בשם הגאון והערוך, וכך היא הגירסה בבלי שבת נט, ב.

[72] ספרא בחוקותי פרשה א תחילת פרק ג.

[73] כגרסת התוספתא כלים, בבא מציעא ג, יג.

[74] רש"י שבת נט, ב.

[75] רש"י שבת נט, ב.

[76] תוספת כלים (ב"מ) ג, יג.

[77] ר"ש, רע"ב כלים כא, ב, פירוש הגאונים לטהרות, מהד' אפשטיין ע' 58 באפשרות שניה.

[78] הרמב"ם כלים כא, ב פירוש הגאונים לטהרות, מהד' אפשטיין ע' 58 באפשרות ראשונה.

[79] ערוך ערך עב באפשרות ראשונה.

[80] כך הוא פירוש הר"ש, הערוך,

[81] רמב"ם פירוש המשניות כלים יד, ד.

[82] ירמיהו ב, כ.

[83] חזקוני, רשב"ם ויקרא כו, יג

[84] הר"ש כלים כא, ב כותב כן בשם הערוך, ומזכיר עוד מספר חיבורים שמקורם הוא בפירוש הגאונים לטהרות, ראה מהד' אפשטיין ע' 58.

[85] רמב"ם פיה"מ כלים כא, ב, ר"ש כלים כא,ב, בשם יש מפרשים.

[86] תפא"י כלים כא, ב.

[87] ר"ש כלים כא, ב, בשם יש מפרשים.

[88] כלים כא, ב.

[89] גירסה המובאת בפירוש אפשטיין לטהרות, כלים יד, ד עמ' 35

[90] ר"ש כלים יד, ד בשם פירוש הגאונים והערוך, ראה אפשטיין לטהרות, כלים יד, ד עמ' 35.

[91] רמב"ם פיה"מ כלים יד, ד.

[92] ערוך ערך "קטרב" באחת האפשרויות.

[93] ערוףךערך קטרב בשם רה"ג, וכתב שזו משמעות קטרב בערבית.

[94] ר"ש כלים יד, ד

[95] רמב"ם פיה"מ כלים יד, ד.

[96] משנה כלים יד, ה.

[97] ראה ויקרא כו, יג.

[98] ראה ירמיהו כח, יג.

[99] רש"י ב"מ קטז, א.

[100] ירושלמי כלאים ב, ד.

[101] תוספתא כלאים ליברמן ב, א.

[102] הרמב"ם בפיה"מ שביעית ה, ו כותב: "אל מצ'מד", הרב קאפח מבאר במקום שמדובר בפירוש המילולי של צמד.

[103] משנה ב"ב ה, א.

[104] פליקס שביעית א, ה עמ' 20

[105] רד"ק שמואל א פרק יג פסוק כ עפ"י ביאור יונתן במקום: סיכת פדניה.

[106] ראה משנה כלים יד, ד- ה.

[107] משנה פאה ב, ב.

[108] דין זה הובא גם בתוספתא ב"ב (ליברמן) ד, א, כלשון התוספתא פסק הרמב"ם בהלכות מכירה כז, ג. ראה ראב"ד במקום שכתב שאין סומכין על הגרסה הזו בתוספתא כיוון שאין הטעם שלה ברור, ראה שו"ע חו"מ רכ, ה.

[109] תוספתא פרה (צוקרמאנדל) ב, ד, ראה במדבר יט, ב: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה... אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: בתרגום אונקלוס במקום על המילים אשר לא עליה עליה עול:  דלא סליק עלה נירא: בתרגום המיוחס ליונתן במקום מובאים כל חלקי העגלה שלא הועלו על הפרה האדומה: "וְאִפְסְרָא וּקְטַרְבָא וְלָא אִידְעָצָא בְּזִקְתָא וְסוּל וְסִירְתָּא וְכָל דְדָמֵי לְנִירָא: ראה משנה כלים יד, ד- ה.

[110] הן עשיר שביעית ה, ו.

[111] קהלת רבה (וילנא) פרשה יב.

[112] רש"י ורד"ק שמואל א יג, כא.

[113] רד"ק שופטים פרק ג פסוק לא, ראה גם רמב"ם פיה"מ ב"ב ב, יג.

[114] שופטים ג, לא.

[115] ליאו אנדרלינד