אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

כוי

ראשי פרקים:

א. כללי

ב. זיהויו של הכוי

ג. דעות הראשונים

ד. דעות חוקרי זמננו

ה. משמעות לשונית

ו. דיניו

ז. נספחים ותמונות

כללי

הכוי לא הוזכר בתנ"ך[1], אלא הוא מופיע מספר פעמים במשניות[2]. הכוי המהווה דוגמה לבעל חיים טהור הנמצא על הגבול בין חיה לבהמה[3]. חז"ל התלבטו בזיהויו, וכן משום שהוא נמצא על הגבול בין חיה ובהמה דינו הוא כשל ספק, ויש להחמיר בו הן בחומרות החיה והן בחומרות הבהמה.

זהויו של הכוי

בברייתא[4] הובאו ארבע דעות ביחס לזהויו של הכוי:

א. איל הבר, כנראה בעל חיים מהסוג 'כבש' (Ovis)[5]

ב. תוצר של הרכבת כלאים בין תיש לצביה[6].

ג. בריה בפני עצמה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה.[7]

ד. מין בהמה[8].

דעות הראשונים

הרמב"ם לא מזהה מין מסוים ככוי, אלא מזכיר שתי דעות תנאים שהובאו בברייתא שהן; בפירוש המשניות[9] הוא נוקט שמדובר במין ש"צורתו היא בין העזים והצבאים, וכך אמרו כוי בריה בפני עצמו הוא", במשנה תורה הוא נוקט במקום אחד[10] שמדובר בכלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה[11].

ראשונים אחרים אינם מזהים את הכוי. מדברי מהר"י וייל[12] ניתן להבין שמדובר בג'אמוס (Bubalus bubalis): "השוחט כוי שקורין בופי"ל בלשון אשכנז", אולם העובדה שרבים מהראשונים שקדמוהו והכירו את הג'אמוס, הזכירו אותו בנפרד מהכוי, מובילה להנחה כי גם מהר"י וייל, מאחרוני ראשוני אשכנז, לא התכוון לחלוק על רבותיו ולתת כאן זיהוי ל'כוי' של חז"ל.  בנוסף, מהמשניות השונות משתמע[13] כי הכוי הינו חיה/בהמה דקה (דמוי שה) ולא גסה (פרה – ג'אמוס).

דעות חוקרי זמננו

לדעת קוהוט[14] מדובר ב- נילגאי (Boselaphus tragocamelus), מין אנטילופה יחיד בסוגו, שיש לו דמיון מסוים גם לצבי וגם לתייש.

לדעת ש. בודנהיימר[15]  הכוי מזוהה כמריא שלדעתו הוא ג'אמוס.

לדעת י. פליקס[16], בהסבר הדעה הראשונה בברייתא מבאר שמדובר בכבש הבר (המופלון- Ovis musimon).[17]

לדעת מ. כסלו[18] הכוי הוא הג'אמוס[19] ( Bubalus bubalis) ומחלוקת התנאים נובעת מאפיון תכונות שונות שלו.

משמעות לשונית

לדעת מ. כסלו, בשפות הינדו-אירופיות, החל מפרסית עתיקה, סאנקריט ועד אנגלית בת זמנינו מילים דמויות כּוֹי מציינות צורות שונות של בקר, ובכך הוא מוצא סיוע לזיהוי הכוי עם הג'אמוס, בן לשבט הבקר[20]. יתכן, שההגייה הנכונה היא דווקא זו האשכנזית כְּוִי, שיש לה זכר בכתבי היד[21]. יתכן כי מילה זו מזכירה את המילה הערבית قوي  (נהגית: QAWI) שמשמעותה כוח, כשהדבר מלמד על עוצמתו של בעל החיים הפראי למחצה ביחס לזה המבוית (כמו אַיִל, זכר הכבשים, שאף שמו רומז להיותו בעל חיים עוצמתי, הרבה בגלל קרניו המרשימות, או להבדילו מהכבש הקטן בן שנתו).

דיניו

הכוי הוא בעל חיים טהור ולכן מותר לאכלו וחייב שחיטה ככל בעלי החיים הטהורים, ואין לאכול את דמו וחלבו, אך מכיוון שחז"ל לא הכריעו האם הוא חיה או בהמה דנו חז"ל במספר פרטי דין שונים כגון: האם מותר לשחטו ביום טוב, והאם ניתן לכסות את דמו כשנשחט ביום טוב, האם חייבים כרת על אכילת חלבו, האם יש חיוב לתת את הזרוע, לחיים וקיבה לאחר שחיטתו, ועוד, להרחבת הדינים ראה אנציקופדיה תלמודית ערך "כוי"[22].

כתיבה: ד"א וי"ע

ביבליוגרפיה:

אנציקלופדיה תלמודית, ערך כוי.

כסלו, מ' כוי כשרותו של בעל חיים מיובא, בתוך: תחומין יז תשע"ז, עמ' 415-432.

פליקס י', הצומח החי וכלי החקלאות במשנה עמ' 236.

רענן מ', כוי – בריה בפני עצמה היא – תאו (ג'אמוס), בתוך: פורטל הדף היומי

נספחים, תמונות הזיהויים השונים:

איל הבר

מקור התמונה:..\Documents\אנציקלופדיה\חומרי רקע\File-Muffelwild12.4.2008_007.jpg

מקור התמונה..\Documents\אנציקלופדיה\חומרי רקע\Bestand-Water_buffalo_bathing.jpg

[1] אם כי ישנם המזהים את הכוי כ'מריא' ואם כן יש לו אזכורים בתנ"ך כגון שמואל ב ו, יג, מלכים א, א, כה, ישעיהו יא, ו, ועוד.

[2] כגון ביכורים ב, ח- יא. הספק מוזכר במשניות נוספות: "כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ ... ונוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק, ואין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו" (חולין, פ"ו מ"א). בבכורות (פ"א מ"ה) למדנו: "אין פודים לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי, רבי אלעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה ואסר בכוי מפני שהוא ספק וכו'".

[3] חיה היא מה שאנו קוראים בימינו חיית בר, ואילו בהמה היא הנקראת בימינו חיית בית.

[4] חולין פ, א.

[5] דעת ת"ק וכן היא דעת רב נחמן בגמרא.

[6] דעת היש אומרים בברייתא. יש לציין כי לא ברור שהכלאות אלו כלל אפשריות. בשנת ה80 הוכלאו בקיבוץ להב יעל נובי עם עז הבית, בעלי חיים אלו הניבו בן כלאים שנקרא "יעז", העדר הושמד בשנת תשנ"ב בשל התפרצות מחלת הברוצלזיוס, מחלה שפוגעת גם בבני אדם. אולם היעל והעז הם מינים שונים בני אותו הסוג, בעוד שהצבי שייך לסוג אחר.

[7] דעת רבי יוסי, וכן היא דעת רב יהודה בגמרא.

[8] דעת רבן שמעון בן גמליאל, ולדבריו גדלו אותו "עדרים עדרים".

[9] ביכורים ב, ח.

[10] הלכות מאכלות אסורות א, יג.

[11] לדעת הרב קאפח בהערות על הלכות שחיטה יד, ד, זהו שריד ממהדורה קמא של החיבור, בעוד שדעתו הסופית היא כדעת ר' יוסי, שהכוי בריה בפני עצמה. הרב קאפח אומר כי במהדורה הראשונה של פירוש המשנה ביכורים ב, ח היה כתוב שהכוי "הוא מין המורכב מן העז ומן הצבי". לעומת זאת בכתב ידו "הודאי והברור של רבנו" כתוב בתרגומו של הרב קאפח: "הכוי הוא מין צורתו בין מין העיזים ומין הצבאים". המילים "צורתו בין" כתובות על המחק, מה שמעיד כי זו מהדורה מאוחרת. בכל אופן ברור כי הרמב"ם התלבט רק בין שתי הדעות האמצעיות שהוזכרו לעיל בברייתא בדבר זהותו של הכוי. גם הרע"ב (ביכורים, ב, ח; נזיר ה, ז) מביא רק שתי דעות אלו. יתכן גם להסביר בדברי הרמב"ם שהמונח 'כוי', מלבד היותו מתייחס לבעל חיים מסויים, הפך להיות גם כינוי כללי המתאר בעלי חיים שמעמדם מסופק. כדבריו, מאכלות אסורות, א, יב: "וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו".

[12] מובא בדרכי משה טור יו"ד כח, א, ראה מהרי"ל, ספר מהרי"ל מנהגים הלכות שחיטה י, במהדורת מכון ירושלים, עמ' תקעה, ציין בשינויי נוסחאות הערה ג כי בחלק מכתבי היד נאמר לגבי הג'אמוס: "דספק הוא אם מין חיה היא או אי מין בהמה כאותו שקראו לו כוי בלשון חכמים", הרי שדינו של הג'אמוס ככוי אך הוא אינו הכוי עצמו. אולם האגור א' צט, כתב בשם ר' ישעיה האחרון כי הג'אמוס הוא מריא המופיע בתנ"ך, שהוא ודאי בהמה, ולשיטתו אין צורך כלל לכסות את דמו. ובסימן שלאחריו דן בכוי, ממילא מובן כי הוא לא ראה בו את הכוי. גם רס"ג בתרגומו לספר ישעיהו (תפסיר ישעיה לרבי סעדיה, קרית אונו תשנ"ד: א יא, יא ו) מתרגם 'מריא' כג'אמוס. יש לציין כי מישעיה א יא משתמע כי המריא קרב על המזבח, מה שמלמד כי הוא בהמה ודאית.

הב"ח בטור יו"ד כח ד"ה 'הפופל"א' (המביא את סיכום הדעות ההלכתיות בעניין הג'אמוס) מבין כי חלק מהספק של הגאונים, הר"ח והמרדכי הוא מה דינו של שור הבר, האם כחיה או כבהמה, כמחלוקת המופיעה במשנה בכלאים ח ו. כלומר, אם יש לזהות את הג'אמוס, הרי שיש לזהותו עם שור הבר ולא עם הכוי, כשבשום מקום לא מצאנו בכתבי חז"ל שמדובר על אותו מין של בעל חיים.

[13] גם בביכורים ב, ח וגם בבכורות א, ה נאמר כי לא ניתן לפדות בכוי פטר חמור, כשפטר חמור נפדה דווקא בשה.

[14] בהגהות על הערוך ,ערוך השלם ד עמ' רה.

[15] החי בארצות המקרא, כרך ב עמ' 363.

[16] הצומח והחי במשנה. עמ' 236.

[17] כסלו התנגד לכך בטענה כי כיום ידוע שכבש המופלון אינו אבי כבש הבית, אלא זהו כבש בית שהתפרא בתקופות קדומות מאוד, והוא מציע את כבש הערבה (Ovis orientalis)

[18] כוי, כשרותו של בעל חיים מיובא, תחומין יז.

[19] ראה: זהר עמר וירון סרי, מתי הגיעו הג'אמוסים לנופי המים של ארץ ישראל? בתוך: קתדרה 117, יד בן צבי, ירושלים תשרי תשס"ו. עמ' 63-70. לדברי המחברים ידוע בוודאות כי הג'אמוסים הגיעו לאזור א-שאם (סוריה וארץ ישראל) בסביבות המאה השמינית למניינם עם כיבושי האיסלאם, אם כי יתכן שהם היו באיזור גם קודם לכן במספרים קטנים

[20] די להזכיר את cow האנגלית שפירושה פרה.

[21] יש לציין כי גם הגייה כמו כּוּיִ (בכתב יד פרמה 3173) או אפילו כּוֹיִ (בכתב יד קאופמן), מזכירה את המילה הערבית, ומתרחקת מצליל המילה ההינדו-אירופית.

[22] כרך כז טורים שעח- תז.