אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

ירקות שדה

ב"ה

ירקות שדה

כללי

בחז"ל הובאה חלוקה בין ירקות, ירקות גינה וירקות שדה. ירקות שדה אלו צמחי בר שגדלים בשדה בצורה טבעית ללא זריעה מכוונת של האדם ונאספים ונאכלים על ידי האדם באופן שגרתי[1]. ניתן גם לעקור ירקות אלו ולשתלם אופן תרבותי[2], ירקות אלו שימשו חלק אינטגרלי מסל המזון, במיוחד בשמיטה[3]. ממינים אלו תורבתו צמחי התרבות[4].

ירקות וירקות גינה הם לרוב ירקות שהאדם מגדל באופן סדיר שבני האדם דאגו לשיפורם והתאמתם לחך והצרכים של בני האדם במשך הדורות (עיין ערך 'ביות'). במהלך הדורות בויתו פירות וירקות רבים, כגון: אבטיח, קישואים, בצל, שום, מלפפון ועוד, אלו נקראים 'ירקות' סתם או 'ירקות הגינה'. פעמים רבות ירקות גינה וירקות שדה הם זנים או מינים שונים של אותו צמח.[5]

ביות הצמחים- עיין ערך ביות הצמחים בהרחבה

אחד התהליכים המשמעותיים שנעשו במהלך ההיסטוריה האנושית הוא ביות הצמחים ובעלי החיים. ביות הוא תהליך שבו נבחרים פריטים של צמחים או בעלי חיים שנושאים את המטען הגנטי המתאים לאדם, מהם ניתן להפיק את מרב היתרונות. בצמחים התכונות הנדרשות לאדם הם: נוחות איסוף הזרעים או הפירות וכמות מספקת של ערכים תזונתיים. בבעלי חיים התכונות הנדרשות הן: תזונה גמישה, התבגרות מהירה, אפשרות לרבייה בשבי, מזג נוח, היררכיה חברתית ניתנת לשינוי ואינסטינקט עדר.

תהליך בחירת המינים המתאימים לשימוש האדם נמשך עד היום. אי לכך ייתכנו מיני צמחים בהם חלק מהמין יתורבת ויגודל על ידי האדם, וחלק מהמין יישאר כגידול טבעי.

השלכות הלכתיות

שביעית, דיני ספיחין: מכיוון שצמחים אלו גדלים באופן טבעי, והאדם לא זורע אותם באופן שגרתי, לא חל עליהם איסור ספיחין, ומותר ללקוט ולאכול ירקות אלו בשביעית[6], מותר ללקטם גם בצורה מסחרית, אך יש לשנות מדרכי המסחר הרגילות.[7]

כלאים: על אף שקיים הבדל מסוים בין מינים מבויתים- ירקות גינה, לכאלו שלא בויתו- ירקות השדה, לא חל עליהם איסור כלאים, ומותר לזרוע ירקות גינה וירקות שדה בסמיכות זה לזה,[8] אסור לקיים ירקות אלו בכרם.[9]

נדרים: הכלל הקובע בדיני נדרים הוא שהאדם נודר כפי המשמעות הלשונית המקובלת של מה שהוא אסר עליו, ולכן בכל השנים הנודר מן הירק לא אוסר עליו את ירקות השדה מכיוון שיש להם "שם לווי", ואינם נקראים ירק בלבד[10], אולם בשביעית, אדם הנודר מן הירקות אסור גם כן ליהנות מירקות השדה, מכיוון שבשמיטה ישנה רגילות להשתמש באופן שגרתי גם בירקות אלו, ולכן הנודר מירקות אוסר על עצמו גם את ירקות השדה.[11]

טומאה וטהרה: לדיני טומאה וטהרה, ירקות אלו מוגדרים כ'אוכל' מיד עם איסופם, ולא צריך להגדירם כך במיוחד.[12]

בחז"ל הוזכרו מספר רב של צמחים שמוגדרים כ'ירקות שדה', להלן זיהוים הרווח, עיין ערכיהם בהרחבה:

א.      גרגיר – מזוהה עם בן חרדל מצוי (Eruca sativa) (רוקט), צמח חד שנתי ממשפחת המצליבים. גרגר של אפר הפרשנים לא הביאו זיהוי נפרד ל'גרגר של אפר'. מסתבר שהבינוהו כגרגר הגדל בר. אך ישנם הטוענים כי הגרגר הוא בן חרדל מצוי, ו'גרגר של אפר' הוא צמח אחר ממשפחת המצליבים - טוריים מצויים.

ב.      חלגלוגות, רגילה, פרפחינה, סינריות-. הזיהוי המרכזי של צמח זה הוא רגלת הגינה  (Purslane – Portulaca oleracea)- צמח בר חד שנתי שרוע, ממשפחת הרגלתיים.

ג.       חלמית   – Malva nicaeensis) חוביזה) החֶלְמִית הינה סוג הכולל 30 מיני צמחים עשבוניים רב שנתיים השייכים למשפחת החלמיתיים.  

ד.      חסת המצפן -  Lactuca serriola)  עשב חד שנתי או דו-שנתי גבוה, ממשפחת המורכבים, מזוהה כ'מרורים' שהוזכרו בתורה.

ה.      חרדל: מזוהה כאחד מהמינים השונים של הסוג חרדל[13] (Sinapis)  חרדל לבן (Sinapis alba) שפרחיו לבנים, או חרדל השדה (Sinapsis arvensis) שפרחיו צהובים, ומדובר בצמח חד שנתי ממשפחת המצליבים. אפשרות נוספת היא שמדובר בכרוב שחור (Brassica nigra).

ו.        ירבוזין: המשותף לכל זיהויי הירבוזין הוא היותם צמחי בר אכילים. ישנם מספר זיהויים מרכזיים לצמח זה- ירבוז (Amarantus) - סוג של צמח עשבוני ממשפחת הירבוזיים. בין הנפוצים במשפחה זו ניתן למנות  את המין ירבוז מבריק (Amaranthus blitum).  אספרג/ אספרגוס (Asparagus) - סוג המכיל כ-300 מינים של צמחים ממשפחת האספרגיים.[14].  חומעה (Rumex­) או חמציץ (Oxalis) - המשותף לשני המינים הללו היא התכולה הגבוהה של חומצה אקסלית שנושאים רבים מהמינים, שנושאים בעקבותיה טעם חמצמץ.

ז.       כוסבר שבהרים, הזיהוי המרכזי של כוסבר הוא של הצמח גד השדה, 'כוסברה' (Coriandrum sativum) - צמח חד שנתי ממשפחת הסוככיים. לצמח ריח אופייני חזק, ועליו משמשים לתיבול.  

ח.      כרפס שבנהרות: לכרפס קיימים שני זיהויים מרכזיים: כרפס ריחני, 'סלרי' (Apium graveolens) - עשב חד שנתי ממשפחת הסוככיים. דומה מאוד לגרגיר הנחלים, אך נבדל בטעמו. קיימים שני זנים של סלרי מתורבת: סלרי שורש (Apium graveolens var. rapaceum) וסלרי עלים (var. dulce).  פטרוזיליה (Petroselinum crispum) - עשב חד שנתי ממשפחת הסוככיים. מוצאה בדרום אירופה, והיא גדלה היטיב באקלים ים תיכוני. משמשת כעשב תיבול.[15]

ט.      לוף ארץ ישראלי – במשנה הוזכרו לוף ולוף השוטה, הצמח מזוהה עם קולקס הקדמונים   Colocasia estculenta ו באנגלית- [16],Taro מין מתורבת של הלוף. לוף הארץ ישראלי,(Arum palestinum)   ניתן לאכול את פקעותיהם.

י.        עולש מצוי- בחז"ל הוזכרו עולשין ועולשי שדה.[17] מזוהים כמינים של  Cichorium pumilum. מהעולש ניתן להכין משקה- ציקוריה.

יא.    עכביות- מזוהות כעכובית הגלגל     Gundelia tournefortii[18] קוץ עשבוני רב שנתי ממשפחת המורכבים.  

יב.    פיגם- מזוהה כפיגם מצוי (Ruta chalepensis), הוזכר בחז"ל גם כרוטא, או רודה.

         יג.     צנון מצוי   Raphanus raphanistrum צמח חד שנתי ממשפחת המורכבים, נחשב כאחד מצמחי הבר שממנו תורבת הצנון התרבותי.

בנוסף אלו גם כיום ישנם צמחי בר שניתן ללקטם ולאכלם כגון גדילן מצוי, שינן רפואי, חרצית עטורה, טופח נאה, כף אווז, סלק הבר, ועוד.