אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

יונה

ב"ה

יונה

כתיבה: אביעד פרנקל

יונת הבית – (Columba livia domestica); יונת הסלע (Columba livia).

משפחת היוניים:  Columbidae

יונת הבית היא תת מין מבוית של יונת הסלע, השייכת למשפחת היונים. בארץ ניתן למצוא ממשפחה זו שני מינים נוספים השייכים לסוג יונה ('יונת עצים' ו'יונת ענק'), וכן מינים שונים השייכים לסוג תור ('תור מצוי', 'תור הצווארון' ו'תור הצוצלת'), ועוד. בסך הכול נמנים על משפחה זו כארבעים מינים, ובסוג 'יונה' לבדו ניתן למנות 51 מינים נבדלים.

מבנה גוף

כל המינים השונים השייכים למשפחת היונים דומים זה לזה במבנה גופם, ונבדלים זה מזה בעיקר בגודלם. כולם בעלי גוף מגושם, צוואר קצר וראש עגול וקטן. הרגליים של היונים קצרות והאצבעות ארוכות. האצבע האחורית ארוכה ונמצאת בגובה אחד עם שאר האצבעות. צבעם של היונים מגוון, אך הצבע הנפוץ יותר הוא אפור כחלחל. מצויים גם מופעים בחום או בלבן.

אורך הגוף של יונת הבית הוא בסביבות 30 ס"מ, ומוטת הכנפיים נעה בין 63 ל-68 ס"מ. משקלה של יונה בוגרת נע בין 190 ג' ל290 ג'.

תזונה

היונים צמחוניות, והן ניזונות בעיקר מזרעים שליקטו מעל פני הקרקע.[1]

תפוצת היונה

היונים נמצאות כמעט בכל חלקי תבל, אם כי לא ברור האם כך היתה תפוצתם במקור, או שמדובר בתהליך שנבע מביותה של היונה. בישראל נפוצות היונים בעיקר ממזרח לקו פרשת המים, מהצפון הרחוק ועד להרי אילת, אם כי ניתן למוצאה גם באזורים מערביים יותר. ככל הנראה חיים בארץ שני תתי מינים, אך הם דומים זה לזה וקשה להבחין ביניהם. [2]

מאפיינים נוספים

היונה נחשבת כחיה חברתית מאוד. היא מתקבצת בלהקות גדולות, אך במקביל חיה חיי משפחה מונוגמיים.[3] תהליך החיזור מתחיל על ידי הזכר בקידות, התגנדרויות וניפוח הצוואר, בהמשך הזכר מעביר מזון ישירות לתוך מקור הנקבה כמחווה של קירבה, באופן שקיבל את השם "נשיקת היונים".[4] וששני בני הזוג מנקים את הנוצות אחד לשני. תהליך בניית הקן משותף לזכר ולנקבה, כמו גם הדגירה על הביצים (כשהזכר דוגר בשעות היום והנקבה בלילה, בבוקר ובערב) והאכלת הגוזלים.[5]

בניגוד למינים רבים של ציפורים "מונוגמיות" למראית עין, בהם אחוז ההזדווגויות עם פרטים נוספים גבוה, אצל היונים כמעט ולא נצפית הזדווגות מחוץ למסגרת הזוגית, מה שמעיד על נאמנות רבה בין בני הזוג. מעבר לבן זוג אחר יתבצע, אם בכלל, רק בעקבות פרידה ממושכת מבן הזוג, או בעקבות פטירתו. [6]

הקן עצמו עשוי מזרדים מעטים, והוא עשוי כמשטח רופף ושטוח. הזכר אוסף את הזרדים והנקבה בונה מהם את הקן. עונת הקינון מתחילה בחודש מרץ, והיא נמשכת עד אוגוסט. בכל עונה שניים עד שלושה מחזורי קינון.

בכל הטלה מוטלות 3-1 ביצים, כשבדרך כלל מוטלות 2 ביצים בהפרש של 44 שעות בממוצע בין האחת לשניה. הביצים לבנות בוהקות, מוארכות וסימטריות, כששתי הקצוות באותה קמירות בערך. משקל ביצה כ-18 ג'.[7] אצל שני ההורים מתפתח בתוך הזפק נוזל סמיך ובעל ערכים תזונתיים גבוהים הנקרא "חלב יונים". חלב זה מורכב מתאים מתים של פנים הזפק, והוא עשיר בחלבונים ושומנים. גם הזכרים מייצרים חלב זה.[8] בחלב זה מאכילים ההורים את הגוזלים בימים הראשונים, כשהגוזלים תוחבים את ראשם לתוך לוע ההורים.  בהמשך מרככים ההורים זרעים בזפק, ומאכילים בהם את הגוזלים.[9]

האכלת הגוזלים  מקור: https://gozalim.blogspot.com/2013/09/169.html

הגוזלים בוקעים כשעיניהם מכוסות. הם כמעט ערומים, עם מעט פלומה דלילה וצהובה שאינה מכסה את העור. בגיל ארבעה או חמישה ימים נפקחות העיניים, והגוף מתמלא בפלומה צהובה. קולמוסי הנוצות בוקעים ביום השישי, אך הן נפתחות רק ביום התשיעי. אחרי שבועיים נותרות שאריות מהפלומה הראשונית רק על הראש ובאזור הזפק. הגוזלים רוכשים יכולת תעופה אחרי שלושה שבועות וחצי, ומסתדרים לבד בגיל חמישה שבועות.[10]

ליונים חוש ניווט מפותח במיוחד. הן מסוגלות לחזור למקום מוצאם ממרחקים עצומים, במהירות גבוה (כשמהירות תעופתן יכולה להגיע עד ל70 קמ"ש). מחקרים שונים ניסו להצביע על המנגנונים בהם נעזרים היונים באיתור נתיב החזרה. בין השאר, הוצע שהיונים נסמכות על כיוון השמש, זיהוי הצפון על פי כוחות מגנטיים, או על ידי שימוש בחוש הריח.[11] עם זאת, עדיין אין הסכמה ברורה לגבי המנגנון המדויק.

היונה והאדם

יונת הבית בויתה, ככל הנראה, מיונת הסלעים. לפי עדויות שונות היא אחת מבעלי החיים הראשונים שביית האדם, ומקום הביות המשוער הוא באסיה המערבית.[12] מאז ימי קדם נזכרה היונה ותוארה היונה בספרות, בציור, בפסלים, בפסיפסים ועוד. תיעודים ראשונים של יונים נמצאו על כלי חרס מהתקופה הכלכוליתית.[13]

ביות היונים נועד בעיקר לצרכי נוי, ולצריכת בשר היונים. במקומות שונים מגדלים יונים גם לצורך זיבול השדות בהפרשותיהם (ככל הנראה כבר למן העת העתיקה).[14] כיום מגדלים יונים גם לצרכי מחקר.[15] כבר בימי קדם השתמשו ביונים לצורך העברת ידיעות, בהסתמך על החוש המפותח של היוני למצוא את הבית שלה. כבר בשנת 250 לספירה, יוסד דואר יונים במזרח התיכון, וחשיבותו התגברה בתקופת מסעות הצלב.[16]

היונים גודלו בשובכים או במבנים מוגדרים שכונו 'קולומבאריום'. הרומאים בנו מגדלים עגולים שיועדו למטרה זו, כשמערכת של צינורות אפשרה הזנה מבחוץ, ולכל זוג יונים הותקן כוך משלו. גם בארץ ישראל נמצאו מבנים שיוחדו לגידול יונים, בעיקר מתחת לפני הקרקע. מבנים אלו מצויים כבר מהמאה החמישית לפני הספירה, וניתן לראות את שרידיהם במספר מוקדים בארץ.[17]

היונים נקשרו בפולקלור העממי לאלים שונים, ובאזורנו – בייחוד לאלה עשתורת. עמים רבים השתמשו ביונים גם כקורבנות לאלים.[18]

יוני הדריסאות

יונים מיוחדות שהוזכרו בהקשר להלכות מסויימות הן "יוני הרדיסאות". בתלמוד הבבלי נחלקו בנוסח המדויק של כינוי היונים – יש מי שאמר שמדובר ביונים הרדסיאות, על שמו של הורדוס שגידל אותן, ויש מי שאמר שמדובר ביונים הדרסיאות, על שם מקומן.[19] הרמב"ם בפירושו למשנה הולך עם הפירוש הראשון ומסביר כי היונים הללו מיוחסות להורדוס, שהחזיק אותן בארמונו. אכן, יוספוס מזכיר מתקנים לגידול יונים בארמון של הורדוס בירושלים, ונמצאו מספר מבנים ייעודיים לגידול יוני בארמונות הרודיינים בארץ ישראל, בין השאר בהרודיון.[20] היה מי שהציע לנעוץ את המקור לשמם במילה היוונית 'א-דרסטוס' (ἄδραστος) שפירושה – 'שאינו נע'. לפי הסבר זה, מדובר ביונים מסוג מסוים, המתאפיין בתכונות מיוחדות ובשיטת טיפוח מיוחדת. ניתן לשער כי מדובר ביונים מפוטמות, שאינן יכולות לעוף ולספק לעצמן מזון.[21]

מהעובדה שכבר בדורות האמוראים נחלקו בשחזור שמם של יונים אלו, היה מי שטען שסוג זה של יונים גודל רק בתקופה התנאית, אולי כחלק מהצורך במספר רב של יונים זמינות לצורך מערך הקורבנות.[22] הצעה נוספת היא שהיונים ההדריסאות היו יוני דואר שהורגלו בחיי שביה ולכן לא הורגלו באיסוף מזונם.[23]

היונה במקורות ובהלכה

היונה נזכרת בתנ"ך שלושים ושישה פעמים, והיא העוף הנזכר הכי הרבה פעמים במקרא.[24] האזכור הראשון הוא בסיפור המבול, כשנוח שולח את היונה לראות "לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".[25] חזרתה של היונה כש"עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ", הפך במשך הדורות לדימוי רב משמעות.[26] במקומות רבים בתנ"ך משמשת היונה כסמל ודמוי, כשעל פי רוב הדימוי אמור ליצור רגש של קרבה וחיבה.[27] הנביאים מתארים גם את מגורי היונים בסלעים ובכוכים, ומשתמשים בתנועת היונים כדימוי בפני עצמו.[28] הושע מזכיר את כשרונם של היונים לשוב לבתיהם מארצות רחוקות, כדימוי לקיבוץ הגלויות.[29]

במספר מקומות בתנ"ך מוזכר הקול שמפיקים היונים. השמעת הקול מתוארת במספר פעלים שונים: "וְכַיּוֹנִ֖ים הָגֹ֣ה נֶהְגֶּ֑ה" המתפרש כלשון יללה.[30] "וְהָי֣וּ אֶל־הֶהָרִ֗ים כְּיוֹנֵ֧י הַגֵּאָי֛וֹת כֻּלָּ֖ם הֹמ֑וֹת"[31] המתפרש גם הוא כלשון צער. ו- "וְאַמְהֹתֶ֗יהָ מְנַֽהֲגוֹת֙ כְּק֣וֹל יוֹנִ֔ים מְתֹפְפֹ֖ת עַל־לִבְבֵהֶֽן"[32] המתפרש כלשון קינה.

החוקרים עמדו על כך שמשמעות השם 'יונה', מבחינה אטימולוגית, נקשר להיבטים שליליים של צער ומצוקה. הם מסבירים זאת בדמיון שבין השם לבין הצלילים שמפיקה היונה (אוֹנוֹמָטוֹפֵּאָה). כך, הם מסבירים חלק מהמשלים והדימויים בתנ"ך שקושרים את היונה דווקא למצבי מצוקה.[33] עם זאת, ישנם לא מעט מופעים בהם היונה מוזכרת גם בהקשר חיובי, אך כזה שקשור בכל זאת לנדידה ותנועה ממקום אחד למשנהו.[34]

בספר ויקרא נזכרת היונה מספר פעמים כבעל חי המובא כקורבן לבית המקדש, ובעיקר בביטוי "בני יונה".[35]

הנביא מתאר כי בזמן המצור על שומרון 'רבע הקב דביונים ימכרו בחמישה כסף', ומדובר בגרעינים שנותרים בצואת היונים שלא עיכלו אותם במלואם, או שמדובר בגרעינים המצויים בזפק היונים, שמחירם יעלה בשל הרעב הגדול שיהיה בעיר.[36]

לפי המסופר בתלמוד, הכותים שישבו בשומרון קיבלו על עצמם פולחן של דמות יונה, והכניסו אותה למקדש שבנו בהר גריזים.[37]

היונה נזכרת פעמים רבות במדרשים ובתלמודים כסמל לשכינה, לכנסת ישראל, לשלום ועוד.[38] בדברי חז"ל נאמר כי "אילמלא לא ניתנה תורה" היה ניתן ללמוד מידות טובות מבעלי החיים, ובין השאר נאמר כי היינו למדים "עריות" מיונה.[39] יש להניח כי אמירה זו נשענת על מידת הנאמנות הזוגית של היונים, כפי שתוארה לעיל.[40]

כשרות ושחיטה

באופן עקרוני, עוף טהור אינו נאכל אלא במסורת.[41] בספר איסור והיתר נאמר כי כל מיני היונים נחשבים כשרות, וכך נפסק להלכה.[42] למעשה, קשה להגדיר איזה מין נחשב מבחינת ההלכה כיונה, כיוון שאין חפיפה מלאה בין הסיווג הביולוגי לסיווג ההלכתי.[43] עם זאת, הפוסקים מביאים את היונה כדוגמא למין עוף שאין צורך במסורת כדי להתירו, גם אם יש שינויים בתתי המינים השונים.[44] למרות העדויות הרבות על מסורת רחבה לשחיטת היונים, קיימים מספר מופעים עליהם התלבטו הפוסקים אם מותרים בשחיטה. כך למשל, היו שהקפידו שלא לשחוט יוני בר שחורות, או יונים עם שינוי בולט אחר בגופן.[45] למרות זאת, על היונים החומות והלבנות יש מסורת ברורה של טהרה, ואין לראות בהם מין חדש.[46]

בהלכות שחיטה נאמר כי יש להקפיד למקם את סימני השחיטה (הקנה והוושט) כך שהסכין תפגע בהם לפני שתפגע במפרקת עצמה. וכתבו שיש להקפיד על כך במיוחד ביונים כיוון שהמבנה האנטומי של צווארם מסובך, וכי "צריך אימון ידיים וזהירות גדולה" בכך.[47] וכתבו אחרונים שאפילו מומחים גדולים התקשו בשחיטת היונים.[48]

עוד התבאר בהלכות שחיטה כי מקום השחיטה בוושט מתחיל מתחת לגובה של "תרבץ הוושט". גודלו של תרבץ הוושט משתנה לפי גודל בעל החיים אותו שוחטים. הפוסקים נחלקו לגבי תרבץ הוושט של היונה, יש מי שאמר שהתרבץ של היונה ייחודי בכך שהוא צמוד לבית הבליעה ושיעורו קטן מאוד, ויש מי שאמר שאין הבדל בין יונה לשאר העופות בעניין זה.[49]

בעל חיים שניטל ממנו כיס המרה נחשב כטרפה.[50] אמנם, הפוסקים כתבו כי יש עופות שאין להם כיס מרה כלל, ואין לאסרם משום כך, וכללו את היונה בדין זה.[51] אמנם, חלק מהאחרונים כתבו שליונים יש מרה במקום אחר בבטן (אלא שאינה במקום הרגיל של המרה, בסמיכות לכבד).[52] במחקר המודרני מקובל לומר, כי למרות שכיס המרה הוא אחד מהמאפיינים המשותפים לכל בעלי החוליות, קיימים מספר מינים שאיבדו את כיס המרה במהלך התפתחותם. במינים אלו נמצאים מערכות עוקפות, שמייתרות את הצורך בכיס המרה. אחד המינים שתוארו בספרות כחסר כיס מרה הוא היונה.[53] ייתכן שתיאור המרה במקום אחר בבטן, מתייחס לצינורות המרה, שכן השתמרו אצל היונים.

הדרוסה היא אחת משמונה הטרפות שנאמרו למשה מסיני – בהמה חיה או עוף שפגעה בהם חיה טורפת או עוף דורס – נאסרה לאכילה. המשנה בחולין מחלקת בין סוגים שונים של חיות ועופות לעניין פגיעתם. לעניין דריסתו של הנץ נאמר כי הוא הופך לטריפה בעוף 'דק' שפגע בו, אך לא בעוף גס.[54] הפרשנים הסבירו כי עוף דק הוא עוף קטן כמו יונה.[55]

בדיני קורבנות

היונים והתורים הם העופות היחידים שהוקרבו על גבי המזבח.[56] אפשר להציע שהסיבה לכך היא שהיונים היו העופות היחידים שכבר היו מבויתים בזמן מתן תורה.[57] היונים והתורים הם שני סוגים שונים בתוך משפחת היוניים. התורים נבדלים מהיונים במספר מאפיינים – הם קטנים מהם וגופם דק יותר, כנפיהם קצרות וזנבם ארוך ומדורג.[58]

בכל קורבנות העוף מצוי הצמד - תורים ובני יונה. מלשון הכתוב דייקו חכמים שהתורים קרבים בבגרותם, ואילו היונים קרבים דווקא בצעירותם. הרמב"ם הסביר שהסיבה לכך קשורה בטעמם הערב של היונים הצעירות דווקא.[59] היה מי שהציע שחלוקה זו קשורה גם לכך שקל יותר לאסוף את היונה המבויתת כשהיא עדיין לא מסוגלת לעופף, ואילו התורים ניצודים דווקא בבגרותם.[60]

חכמים קבעו סימנים לשלבי הכשרות של בני היונים והתורים. שילוב של המקורות התנאיים והאמוראים מעלה מספר סימנים שניתנו בדבר: היונים כשרות להקרבה מ"שיעלעו" או "עד שיצהבו",  ואילו על התורים נאמר שהם כשרים אחרי ש"יזהיבו" או ש"יפריחו".[61]

הסימן הראשון – "יעלעלו", מתאר לפי הגמרא את השלב בו מתמלא גופם של היונים בדם, וכשתולשים יונה או כנף יוצא מהם דם.[62] לגבי תפקידו של הסימן הוזכרו שתי אפשרויות פירוש – לפי רוב הראשונים הכוונה היא לשלב ממנו מותר להקריב את היונים, שכן לפני הופעת הדם היונים אינן ראויות למזבח.[63] אמנם, לפי גרסתו של הרמב"ם מדובר בגבול העליון, ולאחריו כבר אסור להקריב את היונים.[64] 

הבעיה העיקרית טמונה בהבנת המונחים "יצהיבו" ו-"יזהיבו". רוב הפרשנים הסבירו כי ההצהבה וההזהבה הם גוונים שונים של הפלומה או נוצות העוף, המעידים על השלב ההתבגרותי בו הוא נמצא.[65] עם זאת, אין הסכמה בין המפרשים והחוקרים לגבי ההבנה המדויקת של השלבים שתוארו במקורות. היו שהסבירו ששלב הציהוב הוא שלב התפתחות נוצות הצוואר, המופיע בגיל שלושה שבועות בערך.[66] אחרים הסבירו שהכוונה היא לשינוי הגוון של פלומת הגוזלים, המתרחש בשלב מוקדם הרבה יותר (וראו במבוא הביולוגי לעיל),[67] או לשלב של התחלפות הנוצות בשלב מאוחר הרבה יותר – בסביבות גיל חמישה חודשים.[68] אפשרות אחרת היא שלא מדובר כלל בגווני היונה, אלא בתיאור ציורי של שינויים התנהגותיים, הקשורים בכלל למחזורי החיזור והרבייה של העופות.[69]

ברוב הקורבנות מוזכרים תחילה התורים ורק לאחר מכן למעט קורבן יולדת, בה הוקדם בן היונה לתור.[70] חז"ל למדו מחריגה זו שאין עדיפות לתורים דווקא, ובמשך הדורות ניתנו מספר הסברים להקדמת התורים בכל הקורבנות, ולהקדמת בני היונה בקורבן היולדת. חלק מההסברים הללו נשענים על מאפיינים ביולוגיים או התנהגותיים של שני המינים השונים.[71]

השוחט בעל חיים לשם קורבן (לשם קדשים) מחוץ לבית המקדש, שחיטתו פסולה. אמנם, אם שחט בעל חי שאינו ראוי להקרבה על המזבח, שחיטתו כשירה. הראשונים כתבו, שדין זה חל גם על השוחט בני יונה קטנים – שכיוון שאינם קרבים על גבי המזבח, אין כוונתו פוסלת את השחיטה.[72] וכתבו אחרונים שדין זה שייך דווקא בתורים וביונים, כיוון שמתוך הסימנים שניתנו בהם ניכר בהם בשעת השחיטה שאינם כשרים למזבח.[73]

כשהיו מעלים לירושלים את הביכורים, היו מעטרים את סלי הביכורים בגוזלים של יונים ותורים. במשנה נאמר כי הגוזלות שעל גבי הסלים היו מוקרבים על המזבח בתורת עולות.[74] בירושלמי כתבו שלא היו מניחים את הגוזלות על גבי הסלים אלא תולים אותם בצידיהם, כדי שלא יטנפו את פירות הביכורים.[75] הרמב"ם דקדק בלשון המשנה כי חוץ מהגוזלים שהיו מעטרים בהם את הסלים, היו מביאים גם גוזלים נוספים בידיהם, והיו נותנים אותם לכהנים, וכך קצת משמע מהירושלמי.[76]

גוזלי יונה בני יום אחד, מקור: mogor

הלכות נוספות

בהלכות שבת נמנו חומרים שאסור לטמון בהם משום שהם "מוסיפים הבל", וחומרים אחרים שבתנאים מסוימים מותר לטמון בהם משום שאינם "מוסיפים הבל". בין השאר, הוזכרו שם כנפי יונה, כחומר שניתן לטמון בו משום שאינו מוסיף הבל.[77] וכתבו הפוסקים שדין זה שווה בכל סוגי הנוצות, אלא שהוזכרו כנפי היונה משום שזה היה חומר הגלם שהיה מצוי בזמן התנאים.[78]

כחלק מהאיסורים הנוגעים להאכלת בעלי חיים בשבת, נאמר במשנה כי אסור לתת מים לפני יונים שבשובך, אך מותר לתתם לפני יוני "הרדיסיות".[79] מההקשר במשנה ומהמבואר בתלמוד נראה שהיונים הללו אינן מסוגלות לספק לעצמן מים, ולכן מותר להשקותן בשבת.[80] בשו"ע הרחיב את ההיתר לכל היונים ה"ביתיות",[81] וכתבו הפוסקים שדין זה נכון לכל בעל חיים הרגיל לקבל מזונותיו מידי האדם, גם אם יכול להשיגם בעצמו.[82] והיה מי שכתב שגם בעלי חיים שבחזקת "הפקר" מותר להאכיל, אם ניכר עליהם שהם במצוקת רעב, ולכן התירו להאכיל גוזלי יונים שאמם פרחה מעליהם.[83] אמנם, גם כאשר מותר להאכיל את היונים, אין להכניס את המזון לפיהם בצורה של האבסה, באופן שאינם יכולים להוציא בעצמם את המזון מהפה.[84] בהקשר דומה נאמר כי מותר לטלטל בשבת חרדל, מפני שהוא מאכל של יונים.[85]

בהלכות יום טוב נאמר כי אסור לצוד בעלי חיים לצורך אכילה ביום טוב, אלא אם כן זימן אותן לכך. בברייתא הבדילו בין יוני שובך ועליה, לבין יוני הרדיסאות "שאינן צריכים זימון" כדי להתיר את לכידתם לצורך שחיטה.[86] הראשונים נחלקו בהיקפו של ההיתר.[87] גם פה, הרחיב השו"ע את ההיתר לכל היונים שבבית או שבחצר ועומדים לאכילה, המותרים בצידה ביום טוב.[88] לגבי יוני שובך ועליה חילקו הראשונים בין יונים שיש צורך לצודן, ולכן לא מועיל בהם זימון כלל, לבין יונים "קטנות", שאינן יודעות עדיין לעוף, ואצלם כן יועיל זימון מערב יום טוב כדי להתירן.[89]

בדיני שילוח הקן נאמר כי אין מתחייבים במצווה זו על קן ה"מזומן" לאדם, אלא רק אם נתקל בו באקראי.[90] במשנה הביאו כדוגמא לקן המזומן את יוני ההדריסאות, שגדלות באופן מכוון על ידי האדם לצרכיו.[91] לעומתם, יוני שובך ויוני עלייה, למרות שמצויים בחצרו של אדם, חייבים בשילוח הקן.[92] אמנם, הפוסקים כתבו שאם הוגבהה האם מעל הביצים, קנתה לו חצרו את היונה ואין חייב בשילוחה.[93]

בדיני שכנים נאמר שאדם המבקש להקים שובך של יונים, צריך להרחיקו מהעיר חמישים אמה. ואם ביקש להקימו בתוך שטחו, יכול לעשות זאת רק אם יש מרחק של חמישים אמה בין השובך לגבול השטח שלו.[94] טעם ההרחקה היא למנוע מצב בו היונים יפסידו זרעי מאכל של אדם אחר. על אף שהיונים מסוגלות לעוף למרחק רב יותר, הם מזיקות לזרעים רק בתחום כזה, הקרוב יחסית לשובך. ייתכן שהדבר קשור למנגנוני העברת המידע בתוך להקת היונים, שמגבילות את יכולת ההתקבצות לשדות קרובים.[95]

עוד נאמר בדיני שכנים כי אסור לאדם להניח את סולמו בסמיכות לשובך יונים, השייך לחברו, אלא אם הרחיק ממנו ארבע אמות, וכך נפסק להלכה.[96] הנימוק לקביעת מרחק זה הוא "כדי שלא תקפוץ הנמיה".[97] בבבלי הסבירו שהחשש הוא שמא תקפוץ נמיה על הסולם בזמן שהציב אותו המזיק, וממנו תקפוץ לשובך הסמוך, ותטרוף את היונים של חברו.[98]

בדיני פסולי עדות נמנו האנשים הפסולים להעיד בבית דין, וביניהם נמנו גם "מפריחי היונים".[99] בגמרא נחלקו אמוראים בהגדרה זו. לדעה אחת, מדובר באנשים המהמרים על מירוצי יונים.[100] מירוצים כאלו היו נהוגים החל מן העת העתיקה, ומתקיימים עד היום, כשהם מתבססים על התכונה של יונים רבות לשוב לשובך במהירות האפשרית, גם ממרחק רב.[101] הגמרא משווה בין מפריחי היונים למשחק בקוביא וטוענת שאינם דומים משום שכאן מסתמך המהמר על יכולת האימון של מאלף היונים, ובכל זאת נחשב הדבר כבעייתי מבחינת קניינית.[102]

אפשרות נוספת שמעלה הגמרא היא שמפריחי היונים הינם אנשים שבדרך זו או אחרת מנכסים לעצמם יונים של אחרים.[103] מדיון הגמרא נראה שאין במעשה זה דין גזל ממש, אלא "משום דרכי שלום".[104] הראשונים הסבירו שאין בכך משום גזל מדאוריתא משום שהיונים מגיעות לבעלים "מעלמא", ואין בהם זכיה גמורה.[105]  למעשה, נראה שבשו"ע פסק כשתי השיטות.[106]מטעם דומה נאסר גם לפרוס מלכודות ליונים במרחק של ארבעה מיל מהעיר.[107]

עוד נאמר שכדי לחזור ולזכות בנאמנות, צריכים פסולי העדות לחזור בתשובה ולהוכיח ששבו מדרכם הרעה.[108] על מפריחי היונים נאמר שחזרתם מותנית בכך שישברו את כלי הציד שלהם, ויקבלו על עצמם שלא לעשות כך גם במקום הפקר כמו המדבר.[109]

בהלכות מקח וממכר נאמר כי המוכר את השובך בסתם, מכר גם את היונים שבו.[110] לגבי המצב ההפוך, בו מכר אדם את היונים שבשובך, הדבר תלוי בנוסח המכירה: אם פירש שמוכר את כל היונים שבשובך, נמכר גם השובך עמן.[111] אמנם, אם מכר בסתם את "פירות" השובך, צריך הקונה לדאוג שיישארו די יונים בשובך כדי שלא להחריבו. פרטי הדינים תלויים בפרשנות המשנה ובמציאות הספציפית אותה בוחנים:

במשנה נאמר שהלוקח צריך להשאיר "בריכה ראשונה", כלומר – את זוג הגוזלים הראשון שייוולד באותה השנה.[112] אמנם, בברייתא בגמרא נאמר שצריך להניח "בריכה ראשונה ושניה", כלומר – גם את זוג הגוזלים שייוולד בחודש העוקב. הגמרא פתרה את הסתירה כך – "לא קשיא, הא לה והא לאמה".[113] כלומר, ההנחה היא שגם הדור השני זקוק לצאצאים כדי לשמור על המשכיות הקן.[114] הגמרא מסבירה שבעוד דור ההורים תלוי בצאצאים כדי להישאר בקן, לצאצאים לא די בדור ההורים.[115] תיאור זה מתאים לעולה ממספר מחקרים שבדקו את סיכויי הנטישה של קן במקרה של הפרעה בגידול צאצאים. ההנחה של מחקרים אלו היא ששאלת ההישארות בקן או נטישתו תלויה בסיכויים להעמיד צאצאים בני קיימא באותו הקן.[116] הראשונים הסתפקו ביחס לשאלה, מדוע אין צורך בהמשך של הדורות הבאים (דור ארבע והלאה), ומספר הצעות שונות ניתנו במהלך הדורות.[117]

בהלכות פרה אדומה נאמר שכל העופות ששתו ממי חטאת פוסלים אותם, חוץ מהיונה.[118] בגמרא ובפרשנים הסבירו את הסיבה לכך, במנגון נבדל של שתיה הקיים אצל היונה.[119] ואכן, ליונה מנגון שתיה ייחודי: שאר העופות מכניסים את מקורם לתוך המים, מרימים את הראש ונותנים למים לגלוש לתוך הגרון. במצב כזה יש חשש שמא חלק מהמים ינתזו חזרה למי החטאת ויפסלו אותם. לעומת זאת, היונה "שואבת" את המים בזמן שמקורה שקוע בהם, בדומה לאדם השותה נוזלים בעזרת קשית. כך, אין חשש שמא ינתזו מים חזרה, ולכן אין היא פוסלת במי החטאת.[120]