אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

טיוב קרקע

ב"ה

טיוב קרקע

כתיבה: הרב דוד אייגנר

במשנה בשביעית[1] הובא שניתן לעשות מספר פעולות בקרקע על מנת לשמור על פוריותה. "שדה שנתקווצה, נטייבה ונדיירה".

בחז"ל ניתנו שני הסברים למושג 'שדה שנתקווצה': 1. שדה שניטלו קוציו. 2. שדה שנחרש פעם אחת, לעומת 'שדה שניטייבה' – שנחרש פעמיים.

נטילת הקוצים מן השדה

ישנם גורמים רבים שפוגעים בפוריות הקרקע ויש לטפל בהם באופן רציף: ינבוט השדה (Prosopis farcta) הוא שיח רב-שנתי שמצוי באזורים רבים בארץ. רובו של הצמח – גזעו וענפיו – נמצאים מתחת לפני הקרקע, ורק חלק מהענפים מצויים על פני הקרקע. צמח זה עמיד מאוד, ויש לעקור את ענפיו ושורשיו במלואם. הצמח יכול להתפתח אף מבדל שורש או בדל גזע שנותרו בקרקע, ולכן יש לטפל בשדה שמאולח בצמח זה בכל שנה. ישנם צמחים רבים בעלי יכולת הפצה גדולה של זרעים, כגון צמחים ממשפחת העלקתיים Orobanchaceae)). אלו צמחים טפילים שמצויים בשטחים רבים בארץ, וכל אחד מהם יכול להפיץ אלפי זרעים בכל שנה! שדה שלא מטופל כראוי גם בשנה שלא זורעים בה מתאלח במהרה בעשבייה רבה. צמחים נוספים מזיקים לשדה, בהם עולש מצוי ((Cichorium pumilum, סירה קוצנית (Sarcopoterium spinosum), אזוביון (Lavandula stoechas), חבלבל (Convolvulus palaestinus) ועוד, וכך נפגעת היכולת להשתמש בו לצרכים חקלאיים.

חרישת הקרקע

חרישת הקרקע גם בשנה שהיא אינה נזרעת חשובה לשמירת פוריותה. אנו מוצאים למשל במשנה במנחות[2] שעל מנת לגדל חיטה באיכות גבוהה לצורך המנחות, יש לחרוש את הקרקע במשך שנה אחת, ורק בשנה שלאחר מכן לזרעה. מטרת החרישה, גם בשנה שהשדה אינו נזרע, היא "כדי שלא יעלו צמחים ויכחישו כחה".[3] חריש הקרקע שומר על מרקם הקרקע, הוא מאפשר חדירת מי גשמים לקרקע, מונע לעיתים קרובות את סחף הקרקע, אינו מאפשר התרבות בלתי מבוקרת של צמחיית בר, ועוד. חריש הקרקע ללא עיבוד נוסף הוא שימוש מקובל בשדה.[4] לכן שדה שנחרש ברציפות שנים רבות נחשב לשדה מטויב.[5]

דישון וזיבול הקרקע

הצמחים זקוקים למינרלים שונים בשיעורים משתנים[6] על מנת להתפתח כראוי ולהפיק את מלוא הערכים התזונתיים שטמונים בהם. ישנם יסודות חיוניים לצמח שבלעדיהם הצמח אינו יכול להתפתח כלל, ואלו נקראים יסודות בסיס או יסודות ראשוניים. לעומתם ישנם יסודות שאומנם תורמים להתפתחותו של הצמח, אך הוא יוכל לסיים את מחזור חייו גם בלעדיהם. יסודות אלו נקראים יסודות משניים. השלמת המינרלים נצרכת ביתר שאת בשדות חקלאיים שבהם הגידול הוא אינטנסיבי שנה אחר שנה. במשך הזמן המינרלים בקרקע מידלדלים, ויש להשלימם באמצעים שונים.

שלושת היסודות המרכזיים בדישון (יסודות המקרו) הם חנקן (N), אשלגן (K) וזרחן (P). בין היסודות המשניים נמנים ברזל ((Fe, מגנזיום ((Mg גופרית (S), סידן (Ca) ועוד.

מלבד הפחמן והחמצן שנקלטים באופן קבוע בצמח דרך העלים (דרך תהליך הנשימה התאית), כל שאר היסודות נקלטים בצמח דרך מערכת השורשים או דרך העלווה. הדישון נקלט דרך העלווה או דרך השורשים באמצעות מערכת ההשקיה. ישנם כמה יישומים מקובלים: דישון יסוד לפני זריעה ודישון ראש שניתן במהלך הגידול.

כיום נעשות התאמות שונות של הרכב הדשן על מנת לקבל זמינות חנקן מיטבית לשורשי הצמח, וכן שיטות הצנעה שונות מותאמות לגידול ולשלב הצימוח שלו, לסוג הקרקע ולמאפייניה,[7] לחוסרים הקיימים ולעלות העיבוד בכללותו. כמו כן ישנם דשנים איטיי תמס – שמשחררים את הדשן באיטיות.

ישנם שני מקורות עיקריים לדשן: 1. דשן מינרלי, כימי, או סינטטי – מיוצר בתהליכים כימיים בכמויות גדולות ובמחירים נמוכים, או שנאסף ממחצבים שונים. 2. דשן ממקור אורגני – נוצר מהפרשות של בעלי חיים ושאריות צמחים. דשן זה מבוסס על חומרי גלם ותהליכי ייצור טבעיים.

הזיבול בחז"ל

השפעת הזיבול על הצמח הוכרה כבר בחז"ל. ביחס להרוגי ביתר למשל נכתב שדמם ייתר את הדישון הכרמים במשך 7 שנים.[8] בין מקורות הדשן שהוזכרו בחז"ל ניתן למצוא צואת בעלי חיים,[9] גופות בעלי חיים, דם,[10] תוצרי שרפת בעלי חיים,[11] אפר ותוצרי בעירה שונים[12] ועוד.

מלאכת הזיבול נכללה בין המלאכות שהוגדרו כ'עבודות בשדה ובכרם' שאין לעשותן בשמיטה.[13] הזיבול הוא הנחת הזבל בעיקרי האילן[14] או הטמנתו סביב העץ.

הצנעת הזבל בקרקע נעשית בחרישת הקרקע ובהשקייתה. חרישת הקרקע "הופכת" את האדמה, וכך הזבל מוצנע בתוכה, והמים מסייעים להסעת המינרלים מפני הקרקע אל עבר מערכת השורשים. שדות שבהם יש צורך תמידי בזיבול, מותר לזבלם עד ערב השמיטה.

טיוב קרקע בשמיטה לצרכים בטחוניים

פוסקי הדורות האחרונים עסקו בין היתר במקרה שבו נצרך לעבד את הקרקע כדי לשומרה מפני גזל של נוכרים, ופסקו שניתן רק במקרה הצורך לחרוש את הקרקע לאחר סיום עונת הזריעה, אף שבכך הקרקע מיטייבת.[15]