אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
חולד– Spalax
משפחה – חולדיים
כתיבה: אביעד פרנקל
החולד הוא סוג בסדרת המכרסמים, החי מתחת לקרקע, ובעל עיניים מנוונות. במקורות נקרא החולד גם "אישות", ויש הסבורים שהוא אחד משמונת השרצים הטמאים (וראו להלן).
גופו של החולד גלילי. ארוך הגוף הממוצע הוא כ-20 ס"מ בזכר, ומעט פחות מכך בנקבה. משקלו הממוצע הוא 195 גרם בזכר ו162 בנקבה. לזנב החולד נשאר שריד מנוון, ואין לו כלל אפרכסות אוזניים. עיניו של החולד מנוונות, ושרידיהן מכוסות בעור.
ראשו של החולד פחוס, ויש לו צורה של כף חפירה. האף מוגן בחומר קשיח. השיניים החותכות חזקות במיוחד, ובשעת החפירה הם מסייעות בחיתוך שורשים ובסילוק אבנים.
צבע הפרווה של החולד נוטה לאפור, אך במקומות שונות הוא יכול לקבל צבע חום, כדי להשתלב בצבע האדמה המקומית. לעיתים ניתן למצוא על הפרווה כתמים לבנים. החולד יכול להטות את שערות הפרווה לכיוונים שונים, כחלק מההתאמה לתנועה במחילותיו.[1]
החולד הוא חיה צמחונית. ניזון בעיקר מבצלים, פקעות ושורשים מעובים. במשך החורף הוא אוגר בחדרי מחילותיו מזון שישמש אותו בקיץ, בכמות שיכולה להגיע למספר קילוגרמים. ניתן למצוא מעל מחילותיו צמחים שנבטו מתוך מאגרים אלו. בזמן ההיריון ולקראת ההמלטה, הנקבות יכולות לאכול גם מזון ירוק כמו אספסת, תלתן ועשבים אחרים.[2]
כמעט לכל אורך חייו, חי החולד מתחת לאדמה. לשם כך הוא חופר מחילות אופקיות ארוכות בעזרת רגליו הקדמיות ושיניו החותכות. העפר נדחף קדימה ולמעלה בעזרת ראשו השטוח של החולד, ולאחור בעזרת רגליו. התלוליות המאפיינות את מחילת החולד נוצרות כשהחולד חופר מדי פעם כלפי מעלה, כדי לדחוף את עודפי העפר. עומק המחילות משתנה לפי טיב הקרקע והעונה – בקיץ הן עמוקות יותר מאשר בחורף ויכולות להגיע עד למטר אחד מתחת לפני הקרקע, ככל הנראה כהכנה מפני החום והיובש. בעונת הרבייה ניתן להבחין בתלוליות גבוהות וגדולות, שבתוכן חבוי חדר המלטה.
במקרה שמחילה נפתחת, החולד מרגיש את זרימת האוויר לתוכה וממהר לסתום אותה.
מבנה גופו הגלילי של החולד, שיניו וגפיו, מותאמים לחפירה ולחיים מתחת לפני הקרקע. כמו כן, חוש המישוש, הריח והשמיעה של החולד מפותחים במיוחד, ומסייעים לו להתמצא במחילות. למרות שהעיניים מנוונות, החולד יכול להבחין בין אור לחושך. החולד מסוגל לפעול גם בריכוזי חמצן נמוכים במיוחד, מה שמסייע לו בהתמקמות בעומק של קרקעות שונות.[3]
החולד הוא בעל חיים יחידאי. הוא מגן על הטריטוריה שלו, וכשהוא נתקל בפרט זר הוא יאבק איתו עד מוות.
משך ההיריון של הנקבה - בין 28 ל36 יום. בכל שגר בין 2 ל5 גורים. ההמלטה עצמה מתרחשת אחת לשנה בחודשי החורף. הגורים נולדים עירומים, כשמשקלם כ-5 גרמים. תוחלת השנים של החולדים גדולה ביחס למצופה ממכרסמים בגודלם, כשהם יכולים לחיות מעל ל20 שנה. מחקרים שונים הראו שמעבר לתוחלת החיים הארוכה, לחולד גם חסינות ייחודית לסרטן.[4] ניתן להעריך את מספר החולדים בשטח מסוים דרך ספירת תלי ההמלטה.
מינים של החולד נפוצים בדרום מזרח אירופה, בטורקיה, בסוריה, בארץ ישראל, במצרים, בלוב ובערבות של דרום סוריה. החולד מצוי ברוב אזורי הארץ, מהחרמון ועד לאזורים בהר הנגב בהם כמות המשקעים קטנה ממאה מ"מ בשנה.
לפי מחקרים גנטיים שנערכו בעשורים האחרונים, מסתבר שאוכלוסיית החולדים בארץ מתחלקת למספר מינים נפרדים, הנבדלים זה מזה בתכונות מורפולוגיות ובמספר הכרומוזומים שהם נושאים. המינים הנכללים תחת השם "חולד ארץ ישראלי", הם חולד כרמלי (Spalax carmeli), חולד גולני (S. golani), חולד גלילי (S. galili) וחולד יהודה (S. judaei). המינים הדרומיים יותר מתאפיינים בירידה הדרגתית בשיעור המטבוליזים שלהם (ככל שיורדים דרומה), בכדי למנוע איבוד מים, וכן בגודל הגוף- בהתאמה לכלל ברגמן.[5] כמו כן, הגיוון הגנטי יורד ככל שיורדים דרומה, בהתאמה לחוסר הוודאות בתנאי האקלים. המינים השונים יכולים להעמיד בני כלאיים.[6]
החולד נחשב, מתקופות עתיקות, כמין מזיק, בשל נטייתו לפגוע בגידולי חקלאות כמו פקעות שונות, ונטייתו לאגור במחילותיו סוגי מזון שונים, כמו חיטה ושעורה. הדברת החולד נעשית באמצעות הנחת מלכודות בתוך המחילות, או על ידי הרעלה. דרך נוספת להדברת החולד היא חשיפת המחילה, ותפיסתו בשעה שהוא ממהר לבוא לסתום את הפרצה. בשעה שמגיע החולד לאזור החשיפה, ניתן לחסום את דרך הנסיגה שלו על ידי תקיעת את במחילה.[7]
ברשימת שמונת השרצים הטמאים שבספר ויקרא נאמר – "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ, וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת".[8] זיהוי המינים הנכללים ברשימה זו מורכב במיוחד. במדרש נאמר שזיהוי השרצים הוא אחד משלושה דברים שהראה הקב"ה למשה באצבעו.[9] במשך הדורות (מפרשני המקרא והתרגומים, ועד למחקר המודרני), ניתנו הצעות שונות לזיהוי השרצים, אך ממכלול הדברים קשה להגיע למסקנות חד משמעיות.[10]
זהויו של החולד נתון במחלוקת הפרשנים והחוקרים; לפי רוב התרגומים והפרשנים, החולד שנזכר ברשימת השרצים הטמאים איננו החולד שלנו, אלא טורף ממשפחת הסמוריים (Mustelidae) כמו החמוס, הנמייה ממשפחת הנמייתיים Herpestidae)).[11] עם זאת, רס"ג ואחרים זיהו את החולד עם המין הנקרא בפינו חולד, ככל הנראה בהשפעת הערבית (שבה מכונה מין זה ח'לד).[12] גם החוקרים נחלקו בקשר לזיהוי החולד המקראי, ונראה שהחולד המודרני קיבל את שמו בזכות זיהויו עם החולד המקראי על ידי ישראל אהרוני.[13] יש לציין כי הקשר בין החולד המקראי לחולדה בספרות חז"ל (ראו ערך חולדה) נידון גם הוא רבות במחקר, וגם כאן, אין תשובה חד משמעית בנידון.[14]
בנוסף לחולד, נזכרה ברשימה זו גם התנשמת.[15] בתרגום השבעים מזוהה התנשמת עם החולד שלנו.[16] רש"י ופרשנים נוספים זיהו את התנשמת עם החפרפרת ( (Talpa וכך גם בחלק מהתרגומים.[17] החפרפרת היא מין אירופאי, שלא היה קיים בארץ ישראל, אך היא דומה במראה ובהתנהגותה לחולד, ולכן הציעו חלק מהחוקרים שכוונתו היא לחולד.[18] לפי מנחם דור, השם תנשמת מתאים לחולד בשל נטייתו לנשוף בחוזקה ובאופן מרשים, בדומה לתנשמת העוף.[19] היה מי שקישר בין התנשמת בזיהוייה כחולד, שנזכרת אחרונה מבין השרצים הטמאים, לבין העטלף, הנזכר אחרון מבין העופות הטמאים. שני המינים מתייחדים בכך שהם חיים בחושך גמור, ובמרחק מבני אדם.[20]
רש"י מקשר את התנשמת (וממילא, את החולד), גם לצירופים "חפר פרות", הנזכר בישעיהו, על בסיס מנהגו של החולד לחפור בקרקע,[21] ול-"נפל אשת", הנזכר בתהילים, בהקשר לעוורונו של החולד.[22]
השרצים שנמנו ברשימת זו מטמאים את הנוגע בנבלתם (בשיעור כעדשה) טומאת ערב.[23] שאר השרצים, שלא נמנו ברשימה זו, אינם מטמאים כלל.[24] השיעור של חלק מנבלת השרץ שמטמא הינו כעדשה.[25]
חכמים דרשו מריבוי הכתובים שגם עורם של השרצים מטמא.[26] במשנה נמנתה רשימה של מינים שעורם כבשרן (לעניין טומאה), ובה נכללו רק ארבע ממיני השרצים - האנקה הכח, הלטאה והחומט. אלא שרבי יוחנן בן נורי חולק, וקובע כי לכל שמונת השרצים יש עורות.[27] בגמרא הובאה דעתו של רב, לפיה גם התנשמת (שכאמור, ייתכן שהיא מזוהה עם החולד) נכללת במינים שעורם כבשרן.[28] נראה כי המחלוקת קשורה לעניין מציאותי - האם העור נבדל או שווה במרקמו לבשר החיה, או לעובי העור.[29] בדיקה מציאותית מראה כי עורו של החולד נפרד מהבשר בקלות.[30]
בנוסף, חז"ל קבעו הלכות מיוחדות ביחס לשמונה מינים אלו ביחס למלאכות הצד והחובל בשבת. במשנה נאמר: "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהן, חייב. ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן פטור; הצדן לצורך, חייב, שלא לצורך, פטור".[31]
בגמרא התבאר שאחד התנאים לחיוב החובל בבעלי חיים הוא שיש להם עור, ודם יכול להצטבר מתחת לעור על ידי החבלה אפילו אם לא יצא החוצה.[32] מדברי הגמרא שם נראה, שאף לדעת חכמים הסבורים שלעניין טומאה אין לכל שמונת השרצים עור החלוק מהבשר, הרי שלעניין שבת יש להם.[33]
ביחס למלאכת צד, נחלקו הפרשנים: רש"י הסביר שעל שמונת השרצים מתחייב אם צדם סתם, מכיוון שמצוי שיצודו מינים אלו.[34] בתוספות הסביר, שלמינים אלו יש עור, ולכן מצוי שיצודו אותם לצורך עורן.[35] אמנם, פרשנים רבים הסבירו שמה שמייחד את שמונת השרצים הוא שאין דרכם להזיק, ואילו שאר שרצים המזיקים, הצדן פטור, משום שכוונתו היא למנוע היזקן.[36] קביעה זו מעוררת שאלה ביחס להכללת החולד בתוך רשימה זו, משום שהחולד היה ידוע מתקופות קדומות כבעל חיים מזיק, ובספרות התלמודית אף התבארו שיטות להדברתו (וראו להלן).
בלשון חז"ל, נקרא החולד "אישות". בתלמוד הירושלמי יש זיהוי בין אישות לחולדה, אך מסתבר לומר שמדובר בשיבוש.[37] במדרש נאמר על הפסוק "כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ",[38] שהוא לשון קללה לאויב שיהיה - "כאישות זו שאינה מספקת לראות שמש עד שחוזרת לעפרה".[39] התיאור מתאים לחולד, שכמעט ולא יוצא ממחילתו. עוד נאמר במדרש - "שלשה בריות משונות משאר בריות, האישות ונחש וצפרדע, האישות אלמלא רואה אור, אין כל בריה יכולין לעמוד לפניו"[40] - כלומר, אילולא הכרח החולד להשאר מתחת לפני הקרקע, הוא היה מזיק קשה במיוחד.
במשנה נאמר שמותר לצוד את האישות (ואת העכברים) במועד ובשביעית, אלא שנחלקו היכן חל ההיתר. לדעת התנא הראשון, מותר לצודן כרגיל בכל סוגי השדות. לפי חכמים - בשדה האילן צידתן מותרת, ואילו בשדה תבואה (שדה הלבן), מותרת הצידה רק בשינוי ("שלא כדרכו").[41] בגמרא זיהו את האישות עם "בריה שאין לה עיניים",[42] ובצירוף של תיאורים נוספים בספרות חז"ל, ברור שמדובר בחולד.[43] הנזק שהחולד גורם למטעים גדול מזה שהוא גורם לשדה תבואה, שכן הם מכרסמים את שורשי העצים ומביאים למותם. מכאן מובנת החלוקה של חכמים בין שדה האילן לשדה תבואה.[44] עם זאת, החולד מסוגל לעבור בלילה משדה לשדה, ולכן מובנת קביעתו של רבי שמעון בן אלעזר בבריתא שהחרגת שדה התבואה חלה רק כאשר איננו סמוך לשדה אילן.[45]
בברייתא הסבירו כי צידת האישות הרגילה (כדרכה), מתבצעת על ידי חפירת בור והנחת מלכודת, לבין הצידה בשינוי - "נועץ שפוד ומכה בקורדום ומרדה האדמה מתחתיה".[46] הפרשנים הציעו שני הסברים עיקריים לשיטת ציד זו: כתב כי הכוונה היא לנעיצת שיפוד ישירות באדמה, במטרה לפגוע בחולד.[47] לעומתו, הציעו אחרים כי השימוש בשיפוד הוא ליצירת הגומא בשינוי (תוך העזרות בקרדום לנעיצת השיפוד עצמו), שלתוכה תוכנס המלכודת.[48] אפשרות נוספת שהועלתה אצל אחד הראשונים היא, שנעיצת השיפוד מטרתה להפוך את האדמה לעפר תיחוח, שבו אין החולד מסוגל לחפור את דרכו.[49] ניתן אולי להבין הסבר זה, על פי האופן שבו לוכדים עד היום את החולד: תחילה פותחים פתח ("נועץ שפוד") בתקרת המחילה, בסמוך לקצה שלה. החולד מרגיש בפתח וממהר לאזור כדי לסתום אותה. כאשר מורגשת תנועתו של החולד באזור, ממוטטים את האדמה שבהמשך המחילה (מכה בקרדום), ובכך חוסמים את דרך נסיגתו. בשלב זה, ניתן לחפור את החולד החוצה ("מרדה האדמה מתחתיה") ולהורגו.[50]
במשנה במסכת כלים, נחלקו חכמים לגבי טהרתה של מצודת האישות, כלומר, מלכודת חולדים: לפי התנא הראשון, מצודת האישות נחשבת כטהורה. לעומת זאת, רבי יהודה מחלק וטוען כי אם היתה המצודה מתוחה - היא משמשת כחיבור לטומאה.[51] הרמב"ם הסביר שמצודת החולד עשויה כמין חץ וקשת, והשאלה שבה עוסקת המשנה היא במקרה בו החץ נטמא, ונגע אדם בקשת - לפי חכמים הקשת איננה מעבירה את הטומאה, ואילו לפי רבי יהודה, כל זמן שהקשת עליה מונח החץ מתוחה, הם נחשבים ככלי אחד.[52] להלכה פסק הרמב"ם כדעה ראשונה.[53]
[1] עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 7: יונקים (תל אביב: משרד הבטחון, 1987), עמ' 129-128.
[2] שם, עמ' 130.
[3] שם, עמ' 130.
[4] ראו למשל:
Gorbunova V, Hine C, Tian X, Ablaeva J, Gudkov AV, Nevo E, Seluanov A. Cancer resistance in the blind mole rat is mediated by concerted necrotic cell death mechanism. Proc Natl Acad Sci U S A. 2012 Nov 20;109(47):19392-6. doi: 10.1073/pnas.1217211109. Epub 2012 Nov 5. PMID: 23129611; PMCID: PMC3511137.
[5] כלל ברגמן קובע כי כל שפרט מסוים חי באזור קר יותר, הוא יהיה כבד יותר מפרט אחר באותו הסוג, המצוי באזור אקלים חם יותר, ראה הרחבה כאן: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%9C_%D7%91%D7%A8%D7%92%D7%9E%D7%9F.
[6] עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, עמ' 130-129; הביולוג האבולוציוני אביתר נבו חקר במשך שנים את אוכלוסיות החולד בארץ ישראל. את עיקרי ממצאיו ניתן למצוא בספרו - Nevo, E. 1999. Mosaic Evolution of subterranean Mammals: Regression, Progression and Global Convergence. Oxford University Press Oxford. לחלוקה הטקסונומית של מיני החולדים בארץ ראו - Nevo, E., E. Ivanitskaya and A. Beiles. 2001. Adaptive radiation of blind subterranean Mole Rats: Naming and Revisiting the Four Sibling Species of the Spalax ehrenbergi Superspecies in Israel: Spalax galili (2n=52), S. golani (2n=54), S. carmeli (2n=58) and S.judaei (2n=60). Bachkhuys Publishers., Leiden, The Netherlands.
[7] שם, עמ' 132.
[8] ויקרא יא ל.
[9] בבלי מנחות, כט א.
[10] טבלה מסכמת של הזיהויים העיקריים שניתנו במשך הדורות לשמונת השרצים, ראו אצל זהר עמר, שמונת השרצים (קריית אונו: מכון מש"ה, תשע"ו), עמ' 15-12. לפי עמר, הקושי בזיהוי מיני השרצים נובע משני גורמים עיקריים: האחד - עקירת עם ישראל מארצו ואבדן הקשר לריאליה המקראית. השני - העידר הרלוונטיות ההלכתית של דיני טומאה וטהרה בימינו. ראו שם, עמ' 8. ויקרא שם. יש לציין כי תנשמת מוזכרת גם ברשימת העופות הטמאים (ויקרא יא יח; דברים יד טז), אך ברור שמדובר במין שונה. לפי הגמרא בחולין (סג א), שני המינים מכונים "באות", יש "באות" שבעופות ויש "באות" שבשרצים. רש"י (על ויקרא יא יח) מסביר ששני המינים דומים זה לזה.
[11] סקירה מקיפה של הזיהויים ראו אצל אלישבע דיין,החי במקרא: יונקים (ירושלים, תשע"ז), עמ' 207-205.
[12] על הזיהוי בספרות הערבית, ראו עמר, שמונת השרצים, עמ' 28, הע' 4.
[13] דוד טלשיר, הנשר וכלב הים: השפעתו של ישראל אהרוני על המינוח העברי לבעלי חיים, https://hebrew-academy.org.il/wp-content/uploads/acad46talshir.pdf.
[14] אליעזר בן יהודה זיהה את שני השמות עם החולד שלנו, אך התיאורים במשנה ובתלמודים אינם תואמים לזיהוי שכזה. כך למשל, מתוארת החולדה כמין טורף, ואילו החולד הוא צמחוני. ראו אלישבע דיין, החי במקרא, עמ' 212-211.
[16] אלישבע דיין, החי במקרא, עמ' 300.
[17] רש"י על ויקרא יא ל, וראו גם בפירושו על הבללי חולין, סג א; חזקוני על ויקרא שם; אלישבע דיין, החי במקרא, עמ' 301-300.
[18] מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (תל אביב תשנ"ז), עמ' 80. אלישבע דיין, החי במקרא, עמ' 302. מסתבר לומר שזוהי גם כוונת תרגום השבעים שתרגם במינוח דומה; לזיהויים נוספים של החולד ראו דיין שם; משה רענן, פורטל הדף היומי, "וליחשוב נמי תנשמת - חולד", http://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=14266.
[19] דור, שם.
[20] מנחם דור, שם.
[21] ישעיהו ב כ.
[22] תהילים נח ט; הזיהוי בין החולד ל'נפל אשת' הוא בגמרא - "מאי אישות? אמר רב יהודה: בריה שאין לה עינים. אמר רבא בר ישמעאל, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: מאי קרא? "כמו שבלול תמס יהלך נפל אשת בל חזו שמש" (בבלי מועד קטן, ו ב).
[23] זאת, בניגוד לטומאת נבילה של שאר בעלי החיים, המטמאה גם במשאה, אף בלא נגיעה.
[24] רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה, ד יד.
[25] בבלי נדה, מב ב; רמב"ם שם ד א-ב.
[26] ראו בבלי חולין, קכב א; שבת קז א.
[27] משנה חולין ט ב.
[28] בבלי שם, קכב ב. וראו שם שהסבירו את שיטת רב, שהלך לפי דרשת הכתובים. אמנם, שיטת התנא במשנתנו, שלא מכליל את התנשמת ברשימה זו, איננה מסתמכת על דרשת הכתובים אלא על בדיקת מציאותית של מישוש עור בעל החיים ("סברא דגישתא").
[29] לסיכום השיטות השונות בראשונים, ראו אצל עמר, שמונת השרצים, עמ' 18-16.
[30] עמר שם, עמ' 20.
[31] משנה שבת, יד א.
[32] בבלי שבת, קז א-ב; וראו בפיהמ"ש לרמב"ם שם. המפרשים נחלקו מדוע נדרש העור כדי לחייב על החובל, והדבר תלוי בשאלה - תולדה של איזה אב נחשבת מלאכת החובל. רב שרירא גאון כתב שהחובל הוא תולדה של שוחט, ומכיוון שבמשכן שחטו רק בעלי חיים עם עור, אין חייבים אלא על אלו (וכך הסביר רש"י בפירושו הראשון למשנה שם). לפי הלשון השני ברש"י, החובל חייב משום צובע, ואין חייב אלא כשהדם צובע את העור. לפי הרמב"ם, החובל הוא תולדה של דש, וכשהדם מצטבר תחת העור הדבר דומה למפרק תבואה מקשיה (רמב"ם שבת, ח ז). ולשיטתו הצורך שיהיה לשרץ עור נוגע רק במקרה שלא יצא דם החוצה, שאז אומרים שהדם נצרר מתחת לעור אם ישנו, אך אם יצא דם החוצה, חייב בכל השרצים (וראו רא"ש שם). ראו שו"ע או"ח, שטז ח, ובמגן אברהם שם.
[33] בבלי שם. למעשה, הגמרא מוסיפה שיטה נוספת מעבר לאלו שפורשו במשנת חולין. לפי הסוגיה בשבת ישנם שלוש שיטות: שיטת רבי יוחנן בן נורי הסבור שלכל עניין יש לשמונת השרצים עורות; שיטת חכמים, המחלקים בין דין טומאה לדין שבת, ושיטת רבי יהודה, הסבור שבכל מקרה הדבר תלןוי בבדיקה מעשית.
[34] רש"י על הבבלי שם, ד"ה "הצדן".
[35] תוספות שם, ד"ה "הצדן לצורך חייב".
[36] ראו רמב"ן שם; רשב"א; ריטב"א; ר"ן ועוד. בסוגיה התלמודית (בבלי שבת, קז ב) העמידו משנה זו כשיטת רבי שמעון, הסבור שאין חייבים על מלאכה שאינה צריכה לגופה. אמנם, הרמב"ם שפסק כרבי יהודה, שחייב גם על מלאכה שאינה צריכה לגופה, פסק שלמעשה אין הבדל במלאכת צידה בין שמונת השרצים לשאר שקצים ורמשים (רמב"ם שבת, י כא). ובשו"ע הביא את שתי השיטות (שו"ע או"ח, שטז ח).
[37] ירושלמי מועד קטן, א ד; משה רענן, פורטל הדף היומי, צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן - חולד, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=27850.
[38] תהילים נח ט.
[39] בראשית רבה, וירא, פרשה נא אות יט.
[40] מדרש תהילים (בובר), נח ד.
[41] משנה מועד קטן, א ד. נחלקו בראשונים האם חכמים חלוקים באופן כללי (כך סברו התוספות, רבינו יהונתן ונמוקי יוסף), או שמחלוקתן היא רק לגבי חול המועד, ולגבי השביעית הם מסכימים (כך סברת הר"י מפאריס). לפי הדעה האחרונה, אין סיבה שחכמים יאסרו את הצידה כדרכה בשביעית, משום שצידת החולדים איננה משפרת את הקרקע, ולהיפך, נוכחותם מועילה לאדמה.
[42] בבלי מועד קטן, ו ב.
[43] משה רענן, שם.
[44] שם.
[45] בבלי שם, ז א."תניא - רבי שמעון בן אלעזר אומר: כשאמרו משדה לבן שלא כדרכו - לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לעיר, אבל בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן - אפילו כדרכו, שמא יצאו משדה הלבן ויחריבו את האילנות". וראו בתוספות שם, שניסו להסביר את היחס בין דברי רשב"א בבריתא לדעת התנא במשנה בשלוש אופנים. וראו בבית יוסף על או"ח תקלז (אות יג) שסיכם את הדברים.
[46] בבלי שם.
[47] רש"י שם; רבינו גרשום בקובץ שיטות קמאי.
[48] פירוש המשנה לרמב"ם שם; ריטב"א על הבבלי שם; ר"ן שם; מאירי שם; שו"ע או"ח, תקלז יג. נראה שדעתם מסתמכת על כך שהבעיה העיקרית בצידת האישות במועד ובשביעית הוא בחפירת הקרקע, ולא בצידה עצמה.
[49] רבינו ירוחם, שם.
[50] משה רענן, שם.
[51] משנה כלים כא ג.
[52] פיהמ"ש לרמב"ם, שם.
[53] רמב"ם כלים, כ טו.
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
