חרישה

החרישה הוזכרה הן במקרא והן בחז"ל כאחת מהפעולות המשמעותיות ביותר הנעשות בשדה ובמטע במשך כל זמן עיבודם; והיא הוזכרה בכל שימושי הקרקע השונים[2] החרישה מהווה גם כן שם כולל למספר פעולות שנצרכות לקרקע, פעולות שנאסרה עשייתן בשבת משום איסור חורש[3] פעולות אלו נקראות כיום "עיבודי קרקע", וכפי שיפורט להלן.

משחר ימיה, מהווים עיבודי הקרקע סימן ההיכר המובהק ביותר של החקלאות. בהגדרתם, עיבודי הקרקע הן כלל הפעולות המכאניות השונות המיועדות לשיפור תכונות הקרקע והכנתה כבית גידול לצמחים.

ההתפתחות הרבה שחלה במיכון החקלאי המשמש לעיבודי קרקע גרמה, יחד עם גורמים נוספים, להגברה משמעותית של כושר הייצור החקלאי, פר יחידת שטח או זמן לכן, נחשבים כיום עיבודי הקרקע כגורם השפעה מהותי לפיזור חומרי ההזנה בקרקע וכהליך מהותי לעידוד התהליכים הביולוגיים לשם הפקת יבול מוצלח.

עיבודים כדוגמת חריש, דיסוק, קילטור, תיחוח, החלקה ויישור, מישתות, הצנעה ועוד, מבוצעים לשיפור המבנה הפיסי של הקרקע ויצירת בית גידול הומוגני ותומך לצמחייה, עם זאת עיבודי הקרקע מהווים גם הגורם העיקרי לתזוזת הקרקע באזורים החקלאיים.

חריש הוא אחד ממהלכי העיבוד המוכרים והותיקים בהסטוריה של החקלאות, ומבוצע באמצעות מחרשה, כמהלך עיבוד ראשוני בגידולי שדה. עיבוד כזה נמצא כמתאים לעיבוד של מרבית סוגי הקרקע.

חלק מדעי

מבנה הקרקע

הקרקע היא השכבה העליונה של קרום כדור הארץ הנוצרת בתהליכי בלייה שונים, פיזיקאליים, כימיים וביולוגיים של סלע המקור (סלע האב), והיא מהווה בין השאר את התשתית העיקרית למירב הפעילות הביולוגית הנעשית בעולם, הקרקע אוצרת בתוכה חומרים רבים הנחוצים להזנת הצמח, קיבועו בקרקע ועוד.

הקרקע מכילה מקרו ומיקרואורגניזמים שונים בכמויות רבות וכן שורשים מתים ושאריות בעלי חיים בדרגות פירוק שונות. מספר האורגניזמים בקרקע שדה רגיל הוא כאלף מליון לגרם, אי לכך ניתן להתייחס לקרקע כאל רקמה חיה. לעיבודה בצורה נכונה קיימת חשיבות מכרעת בשמירה עליה ועל מכלול האורגניזמים שבה.

הקרקע מורכבת מארבעה מרכיבים מרכזיים, שילוב נכון ביניהם הוא מהותי להתפתחותם של צמחים:

חומרים אנאורגניים- מינרלים לסוגיהם השונים.
חומרים אורגאניים.
מים.
גזים.

חומרים אנאורגניים: מינרלים- העיקריים שבהם הם: צורן (si)[4], אלומיניום (Al)[5], ברזל (Fe)[6], סידן (Ca)[7] ומגנזיום (Mg)[8].

מקורם של החומרים האנאורגניים הוא מסלעי האב, שעבר תהליך של בלייה והתפרקות, ההרכב של חומרים אלו משתנה בין האיזורים השונים בעולם והוא תלוי בטמפרטורה, משטר רוחות, משקעים, ועוד. המינרלים נחוצים להתפתחותו התקינה של הצמח, עיבוד הקרקע גורם להעלאת, או דחיקת חומרים שונים מגובה פני הקרקע. במקרה הצורך ניתן להוסיף לצמח מינרלים שונים כגון דשן כימי לסוגיו.

חומרים אורגניים: מקורם של החומרים האורגניים בקרקע הוא משאריות צמחים שמתו וכן משאריות בעלי חיים, הן הפרשותיהם והן הגוף שמתפרק לאחר המוות. בחומרים האורגניים ישנם חומרי הזנה שנחוצים לצמח, במקרה ואין די בחומרים קיימים בקרקע ניתן להשלימם על ידי הבאת דשנים אורגניים שונים.

החומרים האורגננים ושאינם אורגניים מהווים בין 50 ל60 אחוז מהרכב הקרקע.

מים: תכולת המים בקרקע היא מהותית לגידול הצמחים, שכן ללא מים הם אינם יכולים להתפתח, ומאידך עודף מים ללא כניסה של אוויר לבית השורשים גם פוגע בצמח.
גזים: הגזים בקרקע ממלאים את החלק בקרקע שאינו מוצקים או מים. אוויר הקרקע שונה מהאוויר האטמוספירי ונתון לתנודות רבות בהרכבו. למשל, שיעור הפחמן הדו חמצני נע בין 0.3% ל3% ויותר, כלומר פי עשרה עד מאה על זה שבאוויר האטמוספירי.

התהליך הביולוגי של התפתחות הצמחים כולל בעיקר נשימת שורשי צמחים ופעילות מיקרובייאלית בקרקע. הוא תלוי בתכונות הקרקע ובגורמים נוספים[9] תכולת האוויר בקרקע תלויה בנקבוביות שישנן בין חלקי הקרקע ובתכולת המים.

נפח האוויר ממלא תפקיד חשוב בקביעת התכונות הפיזיקליות של הקרקע, כגון חדירותה לגזים או למים, טמפרטורת הקרקע ועוד. כאשר תכולת האוויר בקרקע נמוכה מ10 אחוזים במשך תקופה ארוכה למדי עלול להיגרם נזק לשורשים ולצמחים בכלל. תכולת אוויר פחותה משלושה אחוזים נחשבת כקטלנית לגבי מיני צמחים רבים.

ניהול נכון של הרכב אטמוספירת הקרקע נעשה בין השאר גם על ידי קלטור הקרקע וכן ניקוז הקרקע ומשטר השקייה נכון, ובכך ניתן להתקרב לתנאים אופטימליים לגידול בקרקע הנתונה.

על מנת להתפתח כראוי הצמח זקוק לארבעת מרכיבים אלו בשילוב המתאים לו, מטרת עיבודי הקרקע היא להביא את הקרקע לשילוב המיטבי הנחוץ.

אזכורים היסטוריים לחרישה

סביר להניח כי עיבודי הקרקע באופנים שונים החלו כבר מראשית החקלאות, וכבר בתמשיחים שונים במצרים ניתן למצוא איורים המתארים את חרישת הקרקע, בתמשיחים אלו ניתן לראות בקר שרתום למחרשה, וכן עידור שמתבצע על ידי בני אדם.[10]

באיורים רבים במהלך הדורות ניתן למצוא סוגים שונים של מחרשות, ואופנים שונים של רתימת בעלי החיים למחרשה

פליניוס מתאר בהרחבה את שיטות החרישה וסוגיה השונים כפי שהיו מקובלים בזמנו[11] ולדבריו יש להשקיע מאמצים רבים יותר בחריש מאשר בזריעה,[12] עם זאת, ישנם מינים שניתן לזרוע אותם ללא כל חרישת הקרקע, כגון שעועית ובקיה[13]

בתכנון חווה או משק חקלאי יש לקחת בחשבון גם את הקרקע הנצרכת לגידול הצמחים. [14]

קאטו מציין שהחרישה הנכונה מהווה את המפתח להצלחת הגידול[15] יש לחרוש את השדה פעמיים ולאחר מכן יש לזבל את השדה. על התלמים להיות ישרים. [16]

בעלי חיים: החרישה התבצעה באמצעות בעלי חיים, בעיקר על ידי שוורים; יחידים וצמדים[17], באזור הודו מסתייעים בפילים כדי לחרוש[18]. יחידת הקרקע שניתן לחרוש באמצעות בעל חיים אחד במשך יום אחד נקרא "jugerum" שטחו הוא כרבע דונם.[19] צמד שוורים יכול לחרוש 40 "jugera"[20] בשנה, במקרה של אדמות קלות, ו30 "jugera" בשנה באדמות קשות יותר.[21]

משך זמן החריש: משך הזמן שלוקח לחרוש יחידת שטח תלוי בסוג האדמה, קלה או קשה, הדבר תלוי גם כן בכוחותיהם של בעלי החיים[22]. החריש הראשוני- חרישה של "jugerum" אחד נמשכת יום עבודה אחד באדמה קלה, ובאדמה קשה יותר חצי "jugerum" ליום עבודה אחד,[23] החריש השני לעומת זאת הוא מהיר יותר וניתן לחרוש אחד וחצי "jugerum" ליום עבודה באדמה קלה[24] יש לרתום את השוורים באופן שונה כשהם חורשים באדמות מוברות, חריש באדמה מוברית הוא קשה יותר מחריש באדמה שנזרעת בכל שנה.[25]

מטרות נוספות לחרישת הקרקע: מלבד ההכנה לזריעה שמתוארת בדבריו בהרחבה, ישנן מטרות נוספות לחריש: חרישה כדי להצניע חומר צמחי- מקובל לקחת צמחים שונים, כגון קטניות, ולפני שנוצר הפרי לחתוך אותם ולחרוש אותם על מנת שיספקו לצמחים השונים את חומרי ההזנה הנחוצים להם.[26] חריש להשמדת עשביה: החריש מועיל למטרת השמדת עשביה[27] וזהו הטיפול היחיד היעיל להשמדתה, ויש לחרוש שוב ושוב עד להשמדה מוחלטת.[28] חריש סמוך לעצים וצמחים קיימים: על מנת שגידול הגפן יצליח יש לחרוש באופן רציף סמוך לגפן במשך כל שלבי הגידול שלה[29]. בעל מטע שמעוניין לחרוש בין העצים עליו להשאיר שטח של כ 12 מטר (40 feet) בין עץ לעץ, ואם אינו מעוניין לחרוש בין העצים די בשטח של כ 6 מטר (20 feet) בין עץ לעץ.[30] לעיתים חרישת הקרקע גם כשיש בה צמחים שונים מועילה להגברת כמות היבול[31]. חריש לחיפוי הזרעים: לאחר החריש ניתן לזרוע את הזרעים באדמה ולחפותם לאחר מכן בעזרת כלי נוסף. [32]

תזמון החרישה: תזמון החרישה תלוי בגורמים רבים, ויש לחרוש בתזמון המתאים. השיקול לבחירת מועד החרישה צריך לכלול את מידת יובשה של הקרקע, הטמפרטורה באותו מקום, סוג הקרקע[33], דלילה או עשירה, וכן האם מדובר באדמה מפוררת ורכה או באדמה קשה. אין לחרוש כשהאדמה רטובה וסתומה, חריש בשלב הזה מאבד את כל יתרונות הקרקע, אך הוא יעיל כשהמטרה היא להמית את שורשי הצמחים הקיימים בקרקע[34].

התאמת החרישה לאזור הגידול: חרישת הקרקע בכל אזור משתנה על פי הצרכים שלו[35]. באדמה עמוקה יש לחרוש חריש עדין ודק לפני הזריעה.[36] שיקול נוסף הוא מהו הגידול שעבורו חורשים, האם מדובר בצמחים חד שנתיים או בעצים.[37] ניתן לזהות את הזמן המתאים לחרישה לפי שלבי הצימוח הנוכחיים של הצמח.[38] שדות המצויים בהר או בגבעה לא ניתן לחרוש אותם ברציפות, וכן לא ניתן לחרוש אותם באמצעות בעלי חיים, אלא רק באמצעות האדם. [39] לא טוב לחרוש בשעה שהרוח נושבת. [40]

יש חריש גס שמשאיר גדודיות בין התלמים, ניתן לשטח את הגדודיות האלו, אך לעיתים יש להשאירם כדי ליצור תלמים גדולים שינקזו לתוכם את מי הגשמים. [41] ישנן אדמות בהן יש לחרוש את הקרקע מספר פעמים, 4, 5 פעמים, וישנם מקומות בהם יש לחרוש אפילו 9 פעמים. [42] יש לחרוש את החריש הראשוני בקו ישר, ולאחר מכן ניתן לעשותו בקווים אלכסוניים החוצים את הקווים הישנים. [43] עומקו של החריש הראשוני הוא 9 אינצ'ים.[44]

פעולות לאחר החריש: חריש שאינו איכותי הוא חריש שלא די בזריעת הזרעים וכשהם יכוסו, אלא יש לחרוש שוב לאחר הזריעה.[45] יש לנקות מדי פעם את המחרישה מהאדמה שנדבקה אליה. [46] לאחר החריש יש לפורר את רגבי האדמה בעזרת כלי יעודי, לעיתים פירור הקרקע נעשה בזריעה עצמה.[47]

מטרות עיבוד הקרקע כפי שמקובל כיום להגדירן:[48]

הכנת מצע זרעים: החדרת החומרים הדרושים לגידול בימיו הראשונים (הצנעת החומר) אל בין חלקיקי הקרקע ויצירה של שכבת קרקע עליונה תחוחה ומיושרת, בה ניתן לזרוע בעומק אחיד על מנת לקבל הצצה טובה ומהירה של הגידול.

השמדת מינים מתחרים והרחקת מחוללי מחלות שורש: חיסול מינים מתחרים כדוגמת עשבי בר, אשר מתחרים עם הגידול על מקורות המים, על קרינת השמש וחומרי ההזנה אשר בקרקע. השארת מינים מתחרים כאלו תביא לתחרות על המשאבים ופגיעה בהתפתחות התקינה של הגידול וכן מתבצעת הרחקת פתגונים (מחוללי מחלות) שונים הפוגעים בצמחים.

שיפור מבנה הקרקע: ריענון המבנה הפיסי של הקרקע לשם ייעול קליטת המים וניקוזם, ייעול חילוף הגזים והקלה על התפתחות מערכת שורשים תקינה של הגידול.

פירור קרומים: מניעם התעבות קרומי קרקע (מכאניים וביולוגיים) אשר נוצרים במהלך העיבוד או לאחר גשמים.

הצנעות למיניהן: החדרה של שאריות גידולים קודמים לשם פירוקן בקרקע, של זבל אורגאני, של קוטלי חרקים וכדומה

כיסוי סדקים ובקיעים: פיזור אחיד של קרקע על פני החלקה על מנת למנוע זרימות מרוכזות וכדי לאפשר פיזור אחיד של מי הגשמים או ההשקיה והחדרה מהירה שלהם אל תוך הקרקע.

ניתן לחלק את פעולות העיבוד השונות לפי סיווגם העיתי, כעיבודים המתבצעים: לפני; במהלך; ובתום הגידול. מבחינה מכאנית, ניתן להבחין בארבעה סוגי פעולה עיקריים:

הפיכה: העלאה של שכבות קרקע עמוקות והורדה של העליונות לעומק.

ערבוב: פיזור אחיד יחסית של חומרים על פני הקרקע, והחדרה שלהם באופן אחיד ככל הניתן, לעומק מסוים.

פירור ותיחוח: פיצול ושבירה של הרגבים הגדולים, או של שכבות וגושי קרקע מהודקים, לשם הגדלת נפח החללים ושיפור חידור המים והגזים לקרקע.

יישור והידוק: הנחתה של הקרקע לשם הקטנת חללי אויר גדולים לכאלו שיתאימו לזריעה ואספקת משאבים לגידול.

עומק הפיכת הקרקע: במקרה בו החלט שיש צורך לעבד את הקרקע העיבוד מתבצע באופנים שונים:

דיסוק: שימוש בכלי שנקרא "דיסקוס" עומק הפיכת הקרקע הוא בין 5 ל10 ס"מ.

קלטור: שימוש בקלטרת, עומק הפיכת הקרקע הוא מספר סנטימטרים.

משתת: במקרה ווהקרקע מהודקת ולא ניתן לפלחה באמצעות המחרשה יש לבצע עיבוד ראשוני של פתיחת תלמים ראשוניים בקרקע ולאחריו ניתן לבצע את החריש.

בחריש עמוק, עומק הפיכת הקרקע יכול להגיע לכ35- 50 ס"מ, לעיבודי קרקע נוספים ראה: דיסוק, קלטרת, זיבול, דישון.

ממשק אי פליחה

כיום, הולכת ומתפתחת מגמה עולמית שעיקרה הוא אי פליחת הקרקע, או עיבוד מינמלי שלה מתוך הבנה כי עיבוד יתר של הקרקע גורם לסחף קרקע מוגבר ולאיבוד משמעותי של נגר עילי, דבר הגורם לאיבוד יכולתיה של הקרקע להצמיח את היבול המתאים הן בכמות והן באיכות. ראה בהרחבה בערך "שימור קרקע".

דיון הלכתי

כבר משחר ההיסטוריה הוצרך האדם לחרוש ולעבד את האדמה, כפי שמובא במדרש:[49] "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון השליטו על הכל, הפרה היתה נשמעת לחורש, והתלם נשמע לחורש, כיון שחטא אדם מרדו עליו, הפרה לא היתה נשמעת לחורש, והתלם לא היה נשמע לחורש, כיון שעמד נח- נחו". באופן דומה מובא ברש"י[50] שנח החל לייצר מחרישות לטובת האדם, ולכן נקרא שמו נח- מלשון מנוחה.

השורש ח.ר.ש מופיע בתנ"ך במספר משמעויות: חרישת הקרקע[51], בעלי מלאכה[52], שתיקה[53], בתיאור הפעולות שעשו המצרים לילדי ישראל[54], כפעולות שבהם הגויים מזיקים ומיצרים לישראל.[55] כמשל באזכורים רבים, כגון דבריו של שמשון: "לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי". משל לעבודה קשה שלא כל אחד יכול לעשותה.[56] ועוד.

השטח אותו המחרשה חורשת נקרא מענית[57].

בימי הגאולה לא יספיקו לסיים את החרישה עד שיבוא עת הקציר, ולא יספיקו לסיים את הקציר עד עת החרישה.[58]

ניר הוזכר בתנ"ך מספר פעמים[59] והוא ביטוי הקשור לחרישת השדה[60], פעמים הוא משמש כפעולת החרישה[61], נקרא גם כן "משיסי"[62], ופעמים הוא משמש תיאור לקרקע שנעבדה על מנת שהצומח בה יצמח כראוי.[63] השטח החרוש נקרא בערבית "כראב".[64]

שיעור השטח הנחרש:

רוחב: שיעור רחבו של השטח הנחרש תלוי בגדלה של המחרשה, בבבל היו מחרישות קצרות, לכן שיעור השטח הנחרש שם הוא שתי אמות, לעומת ארץ ישראל שהיו בה מחרישות גדולות ולכן שיעור השטח הנחרש בה הוא ארבע אמות.[65]

שיעור השטח הנחרש תלוי גם במספר בעלי החיים הרתומים למחרשה, השטח שהיה נחרש על ידי בעל חיים יחידי הוא שתי אמות, שטח זה הוא של "עול השרוני", או עול של כרמים. השטח שנחרש על ידי צמד בקר הוא ארבע אמות, ומדובר בצמד בקר הרתומים לעול ומושכים במחרשה, ובנוסף לכך שיהא מקום לחורש להשתמש במלמד הבקר.[66]

אורך: ארכו של השדה הנחרש על פי רוב היה עד מאה אמה[67] וזהו שיעור מענה.[68] ויש הסוברים שארכה של השדה הנחרש תלוי במבנה השטח, אם הוא מישורי או משופע.[69] במקרים מסוימים בהרחקת כלאים די לעשות תלם שארכו הוא חמישים אמה בלבד.[70]

כיוון החרישה: צורת החרישה היא תמיד לכיוון אחד- צפון- דרום, או מזרח מערב, (שתי או ערב) ואין רגילות לחרוש את השדה הן שתי והן ערב.[71] החרישה בכיוון מעלה ההר היא קשה יותר מאשר החרישה במורד ההר.[72]

עומק החרישה: המחרשה מעמיקה בקרקע עד לעומק שלושה טפחים[73], ובמבול, אפילו שלושת הטפחים שהמחרשה בוקעת באדמה, נמחו.[74] במקרה של נטיעת עץ סמוך לשדה חברו, על בעל העץ לוודא ששורשי העץ אינם מצויים בעומק שלושה טפחים מפני הקרקע, בשל מעבר המחרשה בשדה[75] ולכן המטמין בשדהו קוצים וזכוכיות עליו להטמינן בעומק של שלושה טפחים לפחות כדי שהמחרשה לא תעלה אותם לאחר מכן.[76]

חרישת הקרקע השפיעה עד למרחק שלושה טפחים מצדדיה, ולכן אין לחרוש בשלושת הטפחים הסמוכים לכותל חברו.[77] תאנים נקראות נטיעות עד ששורשיהם מגיעים לעומק של שלושה טפחים לכל הפחות, עד השלב שבו הם מעכבים את המחרשה.[78]

סוג הקרקע הנחרשת: עומק חדירת המחרשה לקרקע תלוי בסוג הקרקע, קשה, או "שבעה" כמות הגשמים הנתפסת בקרקע תלויה בסוג האדמה.[79]

האדמה בארץ ישראל קשה ולכן יש לחרוש בשנית את הקרקע לאחר הזריעה על מנת לכסות את הזרעים (זריעת חיפוי), לעומת זאת בבבל הקרקע רכה ולכן אין צורך בחרישה נוספת לאחר הזריעה.[80]

ההר ומקום הסלעים אינם מקומות שניתן לחרוש בהם באמצעות בקר וכלי המחרשה הרגילים, בין בשל מיקומו של השדה (בהרים וכדומה), שלא ניתן להוביל לשם את בעלי החיים[81] ובין בשל מבנהו של השטח שאינו ישר אלא יש בו גבשושיות ובקעות שונות.[82] או בשל העובדה שהקרקע קשה ומחרשה אינה יכולה לבקוע אותה.[83] אלא יש לחרוש בהם באמצעים אחרים, כגון מעדר, מזרה, ועוד.[84] עובדה זו נלמדת מהפסוק[85]: "וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן". ראה בהרחבה בערך 'מעדר'.

העול השרוני משמש לחריש בעמק, ומדובר בעול רחב יותר מאשר העול שחורשים בו בהר.[86] עול השרוני הוא עול של בהמת חריש יחידה, רוחבו הוא כשתי אמות, בעול זה השתמשו בעיקר באדמה קלה, בין הכרמים.[87] או במישור.[88]

תהליך החרישה: המחרשה פולחת את הקרקע ומזיזה את רגבי האדמה לצדדים, ויוצרת את התלם, הערוגה,[89] מענה,[90] או המענית[91]

החריש בהר הוא קשה יותר מהחריש בבקעה, ולכן אם אדם שכר את הבהמה לצורך חרישה בבקעה ואילו הוא חרש עמה בהר עליו לשלם על הנזק.[92] חז"ל דנו במקרה והוא לא שינה מאופן השכירות, ובכל זאת המחרשה ניזוקה, באיזה מקרה הפועלים שבצעו את החרישה בפועל- חייבים.[93]

על מנת לבצע את החריש בצורה טובה על החורש להסתייע בפועלים תפקידו של האחד הוא להפעיל משקל על המחרשה ולכוון אותה כראוי, על מנת שתינעץ בקרקע ופועל נוסף שתפקידו לכוון את בעל החיים באמצעות מלמד הבקר.[94] עבודה זו דורשת אחריות רבה וכשהיא נעשית באופן שאינו אחראי דיו יכול להיגרם נזק למחרשה, לבקר וכן החריש לא יתבצע בצורה טובה דיה.[95]

בביאור התלם ישנם כמה הסברים בפרשנים: גדוד[96], בקע, חריץ[97] שורות המחרשה,[98] שעושה המחרשה בעוברה בארץ,[99] שורת האדמה המוגבהת שנוצרה מדחיקת רגבי האדמה,[100] השורה שנזרעת.[101]

עומקו של התלם הוא טפח לכל הפחות, ובמקרה זה ניתן לזרוע בתוכו ובצדדיו כמה מיני זרעים.[102]

יונתן ונושא כליו הכו בתחילת המלחמה עשרים אנשים שהיו קרובים זה לזה כמרחק חצי המענה שחורשים צמד של בקר. כפי שנאמר[103]: "וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו כְּעֶשְׂרִים אִישׁ כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה".

בעלי החיים בתהליך החרישה:

חרישה היא הפיכת קרקע שנעשית על ידי אדם או בהמה, עידור היא גם הפיכת הקרקע או חפירתה[104] שנעשית רק בידי אדם.[105]

בקר וכליו: ככלל החריש נעשה באמצעות בעלי חיים, ובעיקר בבקר[106], כפי שנאמר:[107] "הַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים", שהם פרות, ושוורים[108] וזו דרך החרישה הרגילה[109] על הבקר הונח "העול", או הניר[110] כדי להשתמש בו לשם כך.[111] הנביא מתאר שאלישע חרש בעזרת שנים עשר צמדי בקר.[112] השימוש בבקר לחרישה הוא שימוש רגיל וקבוע[113]. השווי של בעלי חיים שמיועדים לחרישה הוא גבוה יותר מאלו שמיעדים לשחיטה.[114] שור שמיועד לחרישה הוא מיועד רק לכך, ולכן הוא מוקצה בחג ואין לשחטו.[115]

שיעור מעבר הבקר והמחרשה נקרא: "הבקר וכליו"[116] או "צמד וכליו"[117] לשיעור שטח זה ישנן כמה השלכות הלכתיות: א. השטח הנדרש לצורך מעבר הבקר וכליו הוא שיעור ההרחקה הנדרש בכרם, דהיינו הרחקת הכרם מצמחים חד שנתיים.[118] ב. כמדד לבחינת הריווח שבין עצים על מנת להתיר שם חרישה גם בזמן בו אין לחרוש את הקרקע בערב השביעית.[119] ג. בדיני קניינים לגבי קניינים, המרחק שבין העצים, שנמדד לפי "בקר וכליו" מלמד על מכירתם על ידי הבעלים.[120] ד. איסור נטיעת אילן סמוך לאילן חברו כדי שהבקר וכליו יוכלו לעבור[121]. בקר שגוון עורו הוא לבן התאים יותר לחרישה מאשר בקר שגוון עורו הוא שחור.[122]

יש צורך להרגיל את בעל החיים לחרישה, בשמיטה מותר לעשות כן רק בקרקע חולית שאינה מיועדת לזריעה.[123] ויש הסוברים שניתן ללמד את הפרה גם באופן שמוכיח שלא מדובר בחרישה שמטרתה היא לזרוע לאחר החריש.[124]

הפרה צריכה מנוחה בעת החריש, וכשמייגעים אותה יתר על המידה היא מתייגעת ולא ניתן להשתמש בה לחרישה.[125]

למחרשה וכליה עיין ערך "מחרשה".

מטרות החרישה: בתנ"ך ובחז"ל הוזכרו מספר מטרות שונות להפיכת הקרקע ולחרישתה:

חרישה סביב עונת הזריעה והנטיעה: החרישה נעשית לפני הזריעה או הנטיעה ומטרתה היא לפתוח את האדמה, על מנת שיהיה ניתן לזרוע בקרקע זו, כפי שמתנבא ישעיהו[126]: "הֲכֹל הַיּוֹם יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ יְפַתַּח וִישַׂדֵּד אַדְמָתוֹ: הֲלוֹא אִם שִׁוָּה פָנֶיהָ וְהֵפִיץ קֶצַח וְכַמֹּן יִזְרֹק וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ": וכן אנו מוצאים במשל הכרם בנבואת ישעיהו[127] את הצורך בהכנת הקרקע לצורך נטיעת הכרם: "כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן... וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ". וכפי שמובא במדרש שבתחילה על החורש לעשות "תלמים רחבים", ולאחר מכן, "לשדד" את אדמתו ולעשות תלמים קטנים.[128]

הכנת השדה לזריעה: בחז"ל מצאנו שלושה סוגי חרישה שמתבצעים לפני הזריעה: "תלם של פתיח", תלמי רביעה, וחריש 'דק' סמוך לזריעה.

החריש הראשון הוא "חריש של פתיח", והוא מהווה את חריש ההכנה לפני הגשם הראשון, או מיד לאחריו. מקורו[129] של ביטוי זה הוא מהפסוק:[130] "הֲכֹל הַיּוֹם יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ יְפַתַּח וִישַׂדֵּד אַדְמָתוֹ". תלם של פתיח נעשה כשהארץ מתבקעת אחרי הגשמים.[131] ומדובר בתלמים "מפותחים הרבה"[132]. או שמדובר בחריש הראשון הנעשה בקיץ לפני תחילת עונת הגשמים[133]. חריש הפתיח שונה משאר החרישים בכך שתלמיו מרוחקים זה מזה וברוחב של שתי אמות יש רק שלושה תלמים[134] שיעור זה דומה לשיעורו של עול השרוני.[135] במשנה[136] ובתוספתא[137] הוזכר מספר פעמים הביטוי "שלושה תלמים של פתיח", כמדד להרחקה הנעשית בין מינים שונים בהלכות כלאים, וכשטח שמפריד בין שני חלקי שדה.

החריש השני: הגשם לאחר החריש מרווה את האדמה.[138] ולאחריו אין צורך לחרוש באופן משמעותי אלא די בחריש קליל יותר ובתלמים שאינם רצופים חריש זה נקרא תלמי הרביעה".[139] הוא נקרא כך כיוון שהוא נעשה לאחר הגשם הראשון- לאחר "הרביעה הראשונה".

החריש שלפני הזריעה הוא "חריש דק" שהוא הוא חריש האדמה בצפיפות, בחרישה זו התלמים סמוכים זה לזה, כך שהעפר שנדחק מתלם אחד, מגיע לעפר של התלם הסמוך לו, חרישה זו נקראת גם "זנב הסוס".[140] ויתכן שחריש זה נעשה עד כדי חמש או שש חרישות בתלם אחד. [141]

לעתים יש צורך לבצע גם שידוד,[142] שמטרתו היא כתישת רגבי העפר לאחר החריש,[143] כחלק מתיקון השדה.[144]

שלושת החרישים האלו נעשים לפי הצרכים העולים בשטח, לפי עונות השנה.[145]

לאחר הזריעה נעשה חריש החיפוי,[146] בשל העובדה שבארץ ישראל הקרקע קשה יש צורך בחרישה נוספת לאחר פיזור הזרעים באדמה על מנת שהזרעים יכוסו[147], אך בבבל מכיוון שאדמתה רכה אין צורך בחרישה נוספת לאחר הזריעה.[148]

גם שדה שנחרשה ולא נזרעה בשנה אחת, יש לחורשה בשנית לפני זריעתה בשנה האחרת.[149]

הכנת המטע לנטיעה: כאמור במשל הכרם, על הכורם "לעזק ולסקל " את קרקע הכרם לפני הנטיעה. מטרת העיזוק היא להכשיר את הקרקע לנטיעה, זו מלאכה קשה שבה מוצאים או מרסקים את הסלעים הבולטים והמפריעים לנטיעה, והעידור היא חפירה[150], העידור מגיע לאחר הסיקול שבו מוצאים מקרקע המטע את כל האבנים שיפריעו לנטיעה וקלטור נוח של הקרקע. העידור מנקש עשביית בר ומאוורר את הקרקע ומאפשר נטיעה מוצלחת. עידור נוסף מתבצע במהלך גידול המטע ותפקידו לאוורר את הקרקע למנוע סידוק הקרקע וכן להכשיר את הקרקע לקליטת הגשם. ומטרתן להכין את השטח לקראת הנטיעה, ללא עידור הכרם עולה "שמיר ושית". שהוזכרו במקרא שעולים בכרם[151] באבנים שסיקלו מהקרקע השתמשו לצורך בניית המדרגות והשומרה.

חרישה להמתת צמחים קיימים ולמניעת עשבייה

בין מטרות החרישה ניתן למצוא גם את הפיכת הקרקע, שמטרתה היא המתת הגידול הקיים בקרקע, על מנת שיהיה ניתן לזרוע שם מין אחר.[152] נחלקו התנאים מהו שיעור החריש הנדרש במקרה זה כדי להוכיח שהבעלים אינו מעוניין בגידול הקיים.[153]

אי עידור הכרם גורם בהכרח לעליית עשביה שאינה רצויה בו, כדבר ישעיהו[154] :וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת" ולהיפך, העידור גורם לכך שלא תהיה עשביה ולכן השור והשה ימצאו שם את מזונם[155]: וכל "ההרים אשר במעדר יעדרון לא תבוא שמה יראת שמיר ושית והיה למשלח שור ולמרמס שה" החרישה והעידור[156] נצרכים גם להמתת הקוצים הקיימים בשטח[157], קרקע שלא נחרשת בקיץ מגדלת בחורף קוצים במקום הזרעים שנזרעו בה.[158] יש מי שכתב שבמקרה בו נצרך לחרוש את הקרקע על מנת להמית עשביה שחונקת את העצים, ניתן לומר לגוי גם בשנת השמיטה שיעשה מלאכה זו.[159] למרות שחלק ממטרות החרישה היא המתת העשבים, אסור לשוכר את הפועל לחרישה לבקש ממנו לנכש את העשבים, ולהיפך[160].

אחד הביאורים לביטוי "ניר" הוא החפירה בעומק האדמה כדי להסיר הקוצים המשחיתים את התבואה[161]

יש מי שמתיר שבמקרה ויש צורך לשמור על השדה על מנת שלא תתפתח בה צמחיה רעה שתגרום לכך שלא יהיה ניתן לזרוע בשדה זו בשנה השמינית, והדבר יגרום לעזיבת הקרקע בכל, ומאידך לפני הזריעה יהיה צורך לחרוש בשנית את הקרקע, ניתן לחרוש בשביעית באופן שונה מהרגיל; להתחיל את הזריעה במקום שאינו מיועד לזריעה, וכן כשעוברים בין שורה לשורה לעבור בחלק שאינו מיועד לזריעה, לא להגיע לעומק במקיסמלי של החרישה, לבצע את החריש באמצעות מכונה.[162]

חרישה סביב צמחים קיימים

החרישה נעשתה גם בסמוך לעיקרי האילנות.[163] העידור נצרך גם לאחר הנטיעה.[164]

העידור נחשב כפעולה הנחוצה לצמח, ובלעדיה יגרם לצמח נזק משמעותי, אי לכך מותר לעדור במקשאות ומדלעות עד ערב ראש השנה של השנה השביעית גם בזמן בו אסור לעבוד בקרקע מדין "תוספת שביעית"[165] במהלך החרישה, המחרשה גורמת להזזת האדמה ולהזזת כל מה שנקלע לדרכה, לכן אילנות יכולים להיעקר ממקומם בשל מעבר המחרשה לצידם, ויתכן שהזזה זו תגרום לכך שיהיה צורך לספור לעץ מחדש את שנות הערלה.[166]

השפעת החרישה על הקרקע והגידול

פעולת החרישה היא פעולה משמעותית שנחשבת לחלק מתהליך גידול הצמחים, על אף שיתכנו מקרים בהם הזריעה לא נעשתה באופן מיידי, בכל אופן החריש נחשב כשימוש לכל דבר בשדה. חרישת הקרקע בלבד מסייעת להתפתחות הצמחים לאחר מכן, בין אם ההשדה נזרעה לאחר מכן, או שנזרעה רק בשנה שלאחריו. [167]

כשאדם מתעצל מלחרוש את הקרקע, כשיגיע לזמן הקציר, הוא לא ימצא יבול.[168]

העידור והחרישה נחוצים להצלחת הגידול.[169] החרישה נעשתה גם כן לצורך טיוב הקרקע ושיפור חדירת המים לתוכה[170]. שדה שנחרשת ברציפות שנים רבות נחשבת לשדה מטוייבת.[171] הפיכת העפר מסייעת לגידול הפירות ושיפור איכותם[172] הבאת השעורים לקרבן העומר היתה דווקא משדה ששנה אחת נחרשה בלבד ולא נזרעה.[173] הצלחת הכרם תלויה גם בעידורו.[174]

יש מי שמתיר לעדר ולקשקש בשביעית מסביב לגפן באמצעות "מרא וקרדום" כדי שהצמח לא ימות, אך לא באמצעות מחרשה.[175]

במהלך החרישה, המחרשה גורמת להזזת האדמה ולהזזת כל מה שנקלע לדרכה, אי לכך אבנים שהוזזו ממקומם על ידי המחרשה, מותר לנטלם בתנאי שהם בגודל המתאים[176]

חרישת הקרקע לשם שימורה

מטרת החרישה, גם בשנה שהשדה אינו נזרע היא "כדי שלא יעלו צמחים ויכחישו כחה"[177] חריש הקרקע ללא עיבוד נוסף מהווה שימוש מקובל בשדה, לעובדה זו ישנן השלכות שונות ביחס לחובת התשלומים על הקרקע במקרה של שכירותה או חכירתה.[178]

החריש הוא חלק מהפעולות שמחוייב לעשות שוכר שדה מחברו, אם התשלום על שכירות זו הא היבול.[179] וכן חרישת הקרקע לכשעצמה נחשבת כשימוש בשדה, לענין שכירות הקרקע ולענין גאולה ביובל. [180]

חרישה בשל חשש גזל הקרקע

יש מי שכתב במקרה שבו נצרך לשמור על הקרקע מפני גזילתן על ידי נכרים, וכן יש חשש שללא חרישה תתפתח עשביה משמעותית[181] ניתן רק במקרי הצורך לחרוש את הקרקע לאחר סיום עונת הזריעה.[182]

חריש כהפסק בין שדות: חרישת השדה מהווה הפסק בין שני חלקי השדה, ולכן כשהשדה נחרשת יש להשאיר פאה מכל שדה בנפרד[183], נחלקו התנאים האם די בקצירת שדה כדי להחשיב את שני החלקים הנותרים כשדה בפני עצמו, או שרק חריש השדה לאחר הקציר מהווה הפסק.[184] וכן נחלקו האמוראים מהו שיעורו של השטח הנחרש כדי שיחשב כהפסק, כבית רובע, או כדי "שלושה תלמים של מענית המחרשה".[185] ויש מי שכתב שלמעשה יש צורך שרוחבו של השטח המפריד לכל אורך השדה יהיה לפחות ארבע אמות.[186]

הקשר נוסף להיותו של השדה החרוש הפסק הוא בהלכות כלאים, שבמקרה בו ישנו מקום חרוש, הוא יכול לשמש כהפסק המפריד בין שני מיני צמחים.[187]

חרישת הקרקע ברצף מהווה מדד להגדרת השדה כשדה אחד.[188]

סלע הקיים בשדה וכן הפרשי גבהים משמעותיים נחשבים כמספיק בין שני חלקי השדה כיוון שלא ניתן לחרוש את השדה ברצף בגינם.[189]

פעולות נוספות: ישנן פעולות רבות הנעשות בקרקע שאין לעשותן מדין חרישה מכיוון שהן פועלות בקרקע או מטייבות אותה, פעולות כגון: השקיית הקרקע עבור זרעים,[190] ניכוש קרסום, זירוד,[191] זיבול, סיקול[192], חפירה, עשיית חריץ,[193] השוואת פני הקרקע, השוואת גומות,[194] עשיית חריצים לנטוע בו נטיעה או לצורך תעלות מים.[195]

חפירת גומה להרפות הקרקע[196] נחשבת לתולדה של חורש,[197] גם אם מדובר בעפר תחוח,[198] בתנאי שדפנות הגומה מתקיימים.[199] כשאדם קוצר את העשבים בשדה לצורך תיקון הקרקע הוא עובר גם על מלאכת "חורש".[200]

ישנן פעולות שעל אף שאינן מוגדרות כתולדות המלאכה, חז"ל אסרו לעשותן, פעולות כגון: פינוי אוצר תבואה בשבת[201], וכן אין לאדם לעשות צרכיו בשבת בשדה חרוש שמיועד לזריעה שמא יבוא ליישר אותה.[202]

העידור הוא גם פעולה הנעשית בפירות, וככל הנראה מדובר בפעולה הקשורה בעיבודם.[203]

חלק מעיבוד הזבל על מנת להשתמש בו אחר כך בשדה הוא עידורו.[204]

פעולת העידור אינה נחשבת כפעולה שבגינה יכול הפועל לאכול מיבול הבעלים מדין "כי תבוא בכרם רעך".[205]

מקרים בהם היפוך הקרקע אינו נחשב לחרישה: היפוך הקרקע במקום בו אין יכולת לזרוע בו אינו נחשב לחרישה.[206] חפירת הקרקע בשבת שלא לשם עשיית חריץ בקרקע מוגדרת כמלאכה שאינה צריכה לגופה.[207]

שמיטה:

מן התורה נאסרו בשמיטה במפורש ארבע מלאכות שאין לעשותן: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה (ע"ע), נחלקו הפרשנים האם מלאכת החרישה אף היא נאסרה מן התורה בשמיטה, משום שגם מלאכה זו נחוצה לצורך יצירת הצמח.[208]

בשאלה זו ישנן שלוש שיטות בהלכה:

א. יש הסוברים שמלאכת החרישה אסורה מן התורה מכמה טעמים; משום שניתן ללמוד כן מהפסוק: 'בחריש ובקציר תשבות',[209] או משום שמכיוון שמטרת החרישה היא הכנת הקרקע לזריעה[210], הרי שהיא כמלאכת זורע, האסורה מן התורה.[211] או תולדה של מלאכת זורע. [212]

ב. יש הסוברים שהפסוק 'בחריש ובקציר תשבות' אינו עוסק בהלכות השמיטה[213] או שהמלאכות האסורות מן התורה נאסרו במפורש בלבד[214], מובן שהמלאכות האחרות אינן אסורות מן התורה, ולכן החרישה אסורה מדברי חכמים. לדעה זו יש הסוברים שאם מטרת החרישה היא הטמנת הזרעים בקרקע, מלאכה זו אסורה משום זורע.[215]

ג. ויש הסוברים שמלאכת החרישה אסורה בשביעית מדין עשה של 'ושבתה הארץ'.[216]

למעשה יש שכתבו שכיוון שישנה מחלוקת בדין חרישה בשמיטה, גם לאחר שנמכרה הקרקע בהיתר המכירה: "אין היתר לחרוש ע"י ישראל רק דוקא במקום דחק גדול ודוקא ע"פ שאלת חכם[217].

מטרות חרישה שונות בשמיטה: כאמור ישנן מספר מטרות לחרישת הקרקע א. חרישה כדי לתקן את הקרקע, ולא כדי להצמיח בה צמחים חדשים, חרישה זו לא נאסרה מן התורה. ב. חרישה כדי לחפות את הזרעים לאחר הזריעה, והיא אסורה בשמיטה משום איסור "זורע". ג. חרישה כדי להצמיח את הזרעים והאילנות, והיא אסורה מן התורה.[218] במקרה שללא החרישה יהיה הפסד גמור לאילנות, יש מי שהיקל שניתן לסמוך על הסוברים שחרישה היא מדרבנן והיא תהיה מותרת במקרי הפסד.[219]

בשביעית אין לסקל את האדמה מכיוון שבכך הוא חורש את האדמה[220]. ושדה שנחרשה בשביעית באיסור, אין לזרעה לאחר השביעית.[221]

חז"ל גזרו שאין לעשות מלאכות בקרקע, או בצמחים המחוברים לקרקע בשמיטה, ולכן החרישה אסור מדרבנן בסוריה.[222]

נחלקו התנאים האם מותר בשביעית לאדם למכור לחשוד על השביעית שדה חרוש, כיוון שיש לחשוש שמא יבוא לזרוע בו.[223]

בזמן תוספת שביעית: בשל חשיבותה של החרישה וההשפעה המשמעותית שלה על הצמח, מותר לחרוש את הקרקע גם בזמן בו נהוגה תוספת שביעית, רק בתנאי שחרישה זו נועדה לצורך פירות השישית, אך אם היא נועדה לצורך השביעית- אין לעשותה, שיעור השטח שניתן לחרוש אותו תלוי בכמות הצמחים ובגודלם שישנם בשטח זה.[224]

כלאים

חרישת הקרקע הוזכרה גם כן מספר פעמים בהלכות כלאים, הן כפעולה האסורה משום זריעת כלאים, הן כפעולה שמהווה הפסק בין מינים שונים, והן כעקירת מין שקיים בשטח, והבעלים מעוניין לזרוע בו מין אחר, ועוד.

חרישה כפעולת זריעה: איסור זריעת כלאי הכרם וכלאי זרעים, מלבד הטמנת הזרעים בקרקע, הוא גם חיפוי הזרעים על ידי הפיכת האדמה, משום שבכך הוא גורם לזרעים להיקלט בקרקע ולהשריש בה, הפיכת הקרקע נעשתה על ידי חרישתה.[225] אין לחפור בקרקע שיש בה כלאים, משום הפעולה זו נחשבת למקיים כלאים.[226]

שינוי מין הצמחים הקיים בשטח: המעוניין לשנות את מין הזרעים הזרוע בשדהו עליו להפוך את הקרקע לפני שהוא זורע את המין החדש, כדי להמית את הצמחים המצויים בקרקע כדי להמית את הצמחים המצויים בקרקע שיעור החרישה הנצרך לשם כך הוא כתלמי הרביעה.[227]

כלאי הכרם: ארבע האמות הסמוכות לכרם אסורות בטלות לכרם משום ששטח זה נצרך לשם חרישה הסמוכה לכרם.[228]

כלאי בהמה: אין לחבר שני בעלי חיים שונים למחרשה אחת.[229]

הפסק בין מינים שונים: חרישת השדה יכולה להוות הפסק במספר מקרים, כשרוצה לזרוע שדה שמבנהה הוא חלקות צרות וארוכות שנקרא "משר", נחלקו בית שמאי ובית הלל בהרחקה שיש להרחיק בין המינים השונים, לדעת בית שמאי ההרחקה היא "שלושה תלמים של פתיח"", ולדעת בית הלל ההרחקה היא "מלוא עול השרוני" ומדובר במרחקים דומים.[230] הפוסקים דנים האם הרחקה זו נצרכת רק בתחילתו של השדה או ההרחקה נחוצה לכל אורך השדה. [231]

שבת

מלאכת החרישה הובאה במשנה[232] כאב מלאכה, שאין לעשותו בשבת, מלאכה זו היא חלק מ'סידורא דפת'.

החרישה האסורה בשבת כוללת מספר פעולות שמטרתן הן טיוב הקרקע או ישורה לכל צורך שהוא.[233] או פעולות שמטרתן הן דווקא הכנת הקרקע לזריעה,[234] לצורך הצמחים הקיימים בקרקע ולכן גם חרישה שמטרתה כיסוי הזרעים נחשבת לחרישה האסורה מהתורה.[235]

שיעור החרישה עליה עוברים בשבת הוא אפילו מועט ביותר,[236] או כדי נטיעה או זריעה מינימליים: "כדי ליטע כרישה. או כדי ליטע זכרותה של חיטין". [237]

דינים נוספים

כלי החרישה כמכשירי אוכל נפש: מן התורה אסור למשכן כלים שמוגדרים ככלי אוכל נפש. אין לבעל חוב למשכן את צמד הפרות שעימן חורשים,[238] נחלקו הראשונים באיזה מקרה מדובר, האם האיסור חל על כל צמדי הבקר, גם אלו שחורשים בה, מכיוון שהבעלים מתפרנסים מהם הם נחשבים כ'אוכל נפש[239] או שמא מדובר רק בבקר שניתן גם לדוש איתו את הבקר, ואז הוא יחשב כמכישירי אוכל נפש. [240]

דיני קניינים: בהלכות קניינים קיים כלל, שאדם מוכר שדה הוא לא מוכר את האילנות הנטועים באותו שדה, לדעת חלק מהאמוראים, המדד לדעת אלו אילנות הם משמעותיים הם אילנות שאינם מתכופפים שכשהבקר עובר ביחד עם המחרשה שרתומה לו סמוך להם.[241]

חזקה: עיקר ראיית הבעלות על השדה היא אכילת הפירות בשדה, חז"ל דנו האם חרישה יכולה להוות גם כן סימן לבעלות על השדה.[242] היותו של האדם בר מצרא לחברו נמדד על פי יכולתו לחרוש בסמוך לחברו[243].

חלוקת שדה: ניתן לחלוק שדה בין שני אנשים רק בתנאי שיש בכל אחד מהחלקים שיעור שניתן לחרוש בו לכל אחד ממקבלי השדה[244], אם יש שיעור קטן יותר לא ניתן לחלוק.[245]

בית הפרס: שדה שנחרש בו קבר, טמא משום בית הפרס.[246]

חול המועד: בחול המועד אין לעשות פעולות של ישור הקרקע לצורך חרישה או זריעה, אך מותר ליישרה לצורך פעולה המותרת במועד.[247] ויש שמתירים כל פעולה ליישור הקרקע, כל עוד היא איננה חרישה.[248]

הלכות שכנים: יש להרחיק את המחרשה מכותל חבירו שלושה טפחים.[249] וכן אילן הסמוך לשדה חברו, יש להעמיק שלושה טפחים בקרקע על מנת שלא לעכב את המחרשה.[250] חרישת השדה היא חלק משימושי השדה, ולכן על בעל אילן שסמוך לשדה חברו לוודא שהאילו אינו מפריע במהלך החרישה ועליו לקצוץ את הענפים שמפריעים למעבר הבקר, המחרשה, והמרדע המסייע בהכוונת ובשליטה על בעלי החיים.[251]

עומר: יש להביא את העומר רק משדה שנזרעת אחת לשנתיים, ושנחרשת בשנה שאינה נזרעת.[252]

עגלה ערופה: בנחל בו נערפה עגלה ערופה אין לחרוש, איסור זה הוא חלק מהגדרת נחל איתן שאין לעבוד בו.[253]

חרישה באמצעות מכונה: חרישה שאינה מתבצעת באופן ישיר על ידי האדם, אלא באמצעות מכונה נחשבת לחרישה האסורה מהתורה[254], ויש הסוברים שפעולה באופן זה מוגדרת כגרמא.[255]

ביבליוגרפיה

אנציקלופדיה לחלקאות כרך מבוא כללי, מדעי היסוד א

לוי רועי (תשע"ב) ממשק משמר קרקע על סמך חיזוי סיכוני סחיפה, חיבור לשם קבלת תואר "מוסמך" אוניברסיטת בן- גוריון

פליקס י, החקלאות בארץ ישראל בארץ ישראל בימי המקרא, המשנה והתלמוד.

פליקס י. כלאי זרעים והרכבה

פליקס י. ארץ וטבע.

פליקס י ביאור למסכת שביעית

Pliny the Elder, The Natural History

[1] תרגום יונתן עמוס ו, יב.

[2] ראה משנה שביעית כל פרק א ותחילת פרק ב, תוספתא שביעית (ליברמן) בכל פרק א.

[3] ירושלמי שבת ז, ב פירוט המלאכות הוא: "לכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש. החופר החורץ הנועץ המדייר המעדר המזבל המכבד המרבץ המפעפע גושים".

[4] סילקון,- silicon בטבע הוא מופיע בדרך כלל כצורן דו חמצני: sio2.

[5] Aluminium

[6] Ferrum

[7] Calcium

[8] Magnesium

[9] כגון טמפרטוטרה, יסודות הזנה זמינים, ועוד.

[10] http://www.reshafim.org.il/ad/egypt/timelines/topics/agriculture.htm

[11] The Natural History, בעיקר בספר 18.

[12] HAP. 7. (6.)—THE PROPER ARRANGEMENTS FOR A FARM-HOUSE.

[13] 18.49

[14] HAP. 7. (6.)—THE PROPER ARRANGEMENTS FOR A FARM-HOUSE.

[15] 18.49.

[16] 18.49

[17] ראה למשל 18.47, השוורים מוזכרים בספר 18 פעמים רבות.

[18] 6.22

[19] 18.3 לדבריו, יחידת שטח כזו נחשבה ליחידת השטח הטובה ביותר שאדם היה יכול לצפות לה.

[20] "Jugera" זוהי מידת שטח, כדונם של ימינו.

[21] 18.47

[22] 18.49

[23] 18.49

[24] 18.49

[25] 18.49

[26] 17.6

[27] 18.8

[28] 18.43

[29] 17.36

[30] 17.35

[31] 18.49

[32] 18.47

[33] כותב כך גם ב18.65.

[34] 18.49

[35] 18.47

[36] 18.65

[37] 18.65

[38] 18.65

[39] 18.49

,[40] 18.77

[41] 18.49

[42] 18.49

[43] 18.49

[44] 18.49 יש לציין כי מדובר ב23 ס"מ- 3 טפחים במידות חז"ל.

[45] 18.49

[46] 18.49

[47] 18.49

[48] רימון----- לקחת את המקור מרועי לוי

[49] בראשית רבה פרשה כה אות ב.

[50] בראשית ה, כט.

[51] כגון: וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ שמואל א פרק ח, וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים מלכים א פרק יט, ובמקומות נוספים.

[52] ירמיהו פרק כט "הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר".

[53] כגון בראשית פרק לד: "וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם".

[54] תהילים קכט, ג, סוטה יא, ב.

[55] פסיקתא זוטרתא בחוקותי דף עה ע"ב, ובמקומות נוספים.

[56] ראה מלבי"ם הושע י, יא.

[57] תהילים קכט פסוק ג.

[58] עמוס ט, יג.

[59] מלכים א יא, לו "וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם" ירמיהו ד, ג: "כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים: הושע י, יב "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת יְקֹוָק עַד יָבוֹא וְיֹרֶה צֶדֶק לָכֶם: (יג) חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ כִּי בָטַחְתָּ בְדַרְכְּךָ בְּרֹב גִּבּוֹרֶיךָ:

[60] רע"ב מנחות ח, ב.

[61] ר"ש פאה ב, א, מצודת ציון הושע י, יב.

[62] ריבמ"ץ פאה ב, א.

[63] ראה למשל: משנה כלאים ד, ט: "מעשה בצלמון באחד שנטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה והיה הופך שער שתי שורות לצד אחת וזורע את הניר"... רמב"ם פיה"מ מנחות ח, ב, רא"ש פאה ב, א, רש"ס פאה ב, א, שנו"א פאה ב, א. רלב"ג מלכים א טו, ד.

[64] רמב"ם פיה"מ פאה ב, א.

[65] בבלי ב"ב כו, א, וראה ארץ חמדה... שדן בשאלה האם כשרוחב המחרשה ישתנה, ישתנו בעקבות כך גם דיני כלאי הכרם.

[66] פליקס שביעית א, ה עמ' 20

[67] משנה אהלות יז, א ראה רמב"ם פיה"מ אהלות יז, א, אי לכך טומאת בית הפרס שנגרמת מכך שאדם חרש את הקבר היתה עד מאה אמה ממקום הקבר.

[68] בבלי תמורה יג, א, וברש"י במקום

[69] לדעת רבי יוסי במשנה שיעור השדה תלוי במבנה השטח, מישורי או משופע.

[70] תוספתא כלאים ליברמן ב, א; ב, ד.

[71] רבנו גרשום ורש"י תמורה יג, ב, אך אם חרש באופן זה, במקרה שחרש שם קבר ונוצרה שם טומאת "בית הפרס", כל החלק החרוש נטמא בטומאה זו, ראה משנה אהלות יז, ב, ספרי זוטא במדבר יט, יז.

[72] משנה אהלת יז, א

[73] יש לציין כי פליניוס מתאר שעומקה של המחרשה הוא 9 אינצ'ים-= 23 ס"מ= קרוב מאוד לשלושה טפחים.

[74] בראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לא.

[75] משנה ב"ב ב, יב. תוספתא ב"ב (ליברמן) א, יד.

[76] תוספתא ב"ק (ליברמן) ב, ו.

[77] משנה ב"ב ב, א.

[78] תוספתא ב"מ ציעא (ליברמן) ט, יח.

[79] ראה בבלי, תענית כה, ב, בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יג, יג.

[80] בבל שבת עג, ב.

[81] ריבמ"ץ פאה ב, ב, רמב"ם פיה"מ פאה ב, ב, בשם הקדמונים, לפי מהדורת הרב קאפח ראה ר"ש שכתב "שההר זקוף ואין בקר וכליו יכולים לעלות".

[82] רמב"ם פיה"מ פאה ב, ב, באפשרות שניה.

[83] כך היא הגירסה ברמב"ם פירוש המשניות מהדורת וילנא.

[84] ראה בפרשנים לעמוס ו, יב.

[85] ישעיה ז, כה.

[86] רע"ב, תפא"י כלאים ב, ו.

[87] פליקס....

[88] רמב"ם פירוש המשניות כלאים ב, ו.

[89] מצודת ציון תהלים סה, יא.

[90] משנה אהלות יז, א.

[91] רש"י תהלים קכט, ג, ראה מצודת ציון תהלים קכט, ג, מלבי"ם ביאור המילות תהלים קכט, ג שכתבו: " הקו שיחרוש החורש בשיעור ידוע".

[92] משנה ב"מ ו, ד.

[93] ראה ב"מ פ, א, הגמרא דנה באיזה מקרה הפועל המחזיק את המחרשה חייב ובאיזה מקרה הפועל שמכוון את הבקר חייב, ראה שם בראשונים, חובת התשלום נובעת גם מאופן השינוי שהפועלים עשו.

[94] רש"י ב"מ פ, א.

[95] ראה שיטה מקובצת ב"מ פ, א בשם הראב"ד.

[96] מלבי"ם ביאור המילות איוב לט, י; תהלים סה, יא.

[97] ראה משנה כלאים ג, ב, נחלקו התנאים כמה מינים מותר לזרוע בחריץ זה, תפא"י כלאים ב, ג באפשרות שניה.

[98] רש"י תהלים סה, יא.

[99] רמב"ם פירוש המשניות כלאים ב, ג.

[100] תפא"י כלאים ב, ג באפשרות ראשונה. מלבי"ם ביאור המילות איוב לט, י; תהלים סה, יא

[101] ראה משנה כלאים ב, ה- ז.

[102] משנה כלאים ג, ב--- ירושלמי

[103] שמואל א, יד, יד.

[104] רמב"ם שביעית ב, ב, ב"מ ה, י.

[105] ראה ר"ש שביעית ב, ב, לסיכום הדעות ראה שבת הארץ ג, ט אות א

[106] משנה פאה ב, ב, יש לציין כי במשנה בכלאים פרק ח, במשניות העוסקות בכלאי בהמה הובא בביאור הדין שאין לחרוש בבעלי חיים יחדיו, חלק מהדוגמאות שהובאו הן בהמה טהורה וטמאה, קוף וכדומה, אולם אין להסיק מכאן שאכן חרשו בהם אלא המשנה מתארת את כלל האפשרויות הקיימות ביחס לשימוש באותם בעלי חיים, ואים ללמוד מכך שאכן התבצעה חרישה בכל בעלי החיים הנ"ל.

[107] עמוס ו, יב.

[108] ילקוט שמעוני תורה פרשת שמות רמז קסד.

[109] ספרי דברים פיסקא שו.

[110] רש"י מלכים א יא, לו.

[111] ראה תרגום יונתן לשמואל א ו,ז: וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל", ובתרגום: וּכְעַן סְבוּ וַעֲבִידוּ עֲגָלָתָא חַדְתָּא חֲדָא וְתַרְתֵּן תּוֹרָן מְיַנְקָן דִי לָא נְגַדָא בְּנִיר", וניר הוא חרישה.

[112] מלכים א, יט, יט.

[113] ראה בבלי ע"ז ה, ב: תנא דבי אליהו: לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי.

[114] בבלי ב"ק מו, א.

[115] רמב"ם יום טוב א, יח.

[116] תוספתא שביעית (ליברמן) א, א.

[117] כך היא הגרסה ב תוספתא שביעית (ליברמן) א, ג, ראה בפירוש ש. ליברמן שכתב שמדובר בבקר וכליו.

[118] בבלי ב"ב כו, א.

[119] תוספתא (ליברמן) שביעית א, א.

[120] תוספתא ב"ב (ליברמן) ד, יא.

[121] תוספתא ב"ב (ליברמן) א, יד.

[122] בבלי נזיר לא, ב.

[123] תוספתא (ליברמן) שביעית ג, ב.

[124] ירושלמי שביעית ד, ד. דעת תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל, ראה רש"ס ופנ"מ במקום

[125] ספרא בחוקותי פרשה א תחילת פרק ג ,ו,.

[126] כח, כד- כה.

[127] ה, א- ב.

[128] דברים רבה (ליברמן) אמ' ישעיה הכל היום יחרוש החורש לזרוע יפתח וישדד אדמתו +ישעי' כ"ח כ"ד+, בתחלה הוא עושה תלמים רחבים, ואח"כ ישדד אדמתו עושה תלמים קטנים,

[129] ר"ש, רא"ש כלאים ב, ו.

[130] ישעיהו כח, כד.

[131] רמב"ם פיה"מ כלאים ב, ו.

[132] ריבמ"ץ כלאים ב, ו.

[133] רש"ס כלאים ב, ו.

[134] שנו"א פאה ב, א.

[135] ירושלמי כלאים ב, ו, רע"ב כלאים ב, ו.

[136] כלאים ב, ו

[137] פאה (ליברמן) א, ח, כלאים (ליברמן) ב, יג.

[138] תענית ו, א.

[139] משנה כלאים ב, ג.

[140] תוספתא כלאים (ליברמן) א, יז, ירושלמי כלאים ב, ב.

[141] תוספתא שביעית (ליברמן) ג, י אי זהו שדה שניטיבה כל זמן שבני אדם חורשין חמש והוא חורש שש שש", וראה בפירוש ש. ליברמן במקום.

[142] דברים רבה (ליברמן) פרשת ניצבים

אמ' ישעיה הכל היום יחרוש החורש לזרוע יפתח וישדד אדמתו +ישעי' כ"ח כ"ד+, בתחלה הוא עושה תלמים רחבים, ואח"כ ישדד אדמתו עושה תלמים קטנים,

[143] מצודת איוב לט י, מלבי"ם איוב לט, י.

[144] רש"י איוב לט, ה.

[145] כלאי זרעים והרכבה עמ' 209.

[146] ראה תוספתא כלאים (ליברמן) א, יט. שדה שעלו בה עשבים אין מחייבין אותו לופך אלא חורש בשעה שמחפה.

[147] בבלי שבת עג ע"ב.

[148] תוס' רי"ד ב"ב נד ע"א.

[149] תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ט, ג.

[150] משנה אהלות יח, ה, רש"י מנחות פה, ב.

[151]הצירוף "שמיר ושית" הוזכרו בישעיהו במספר נבואות, כגון במשל הכרם, בפרק ה פסוק ו, כשהכרם לא יעדר הוא יעלה שמיר ושית, וכן בפרק ז פסוקים כג- כה. וכז, ד.

[152] משנה כלאים ב, ג, מותר להפוך את הקרקע רק לאחר שהזרעים הקיימים בקרקע נבטו, ורק אז ההפיכה הנוספת תמית אותתם ויהיה ניתן לזרוע שם מין נוסף.

[153] משנה כלאים ב, ג, כמה יהא חורש? כתלמי הרביעה, אבא שאול אומר כדי שלא ישייר רובע לבית סאה".

[154] ה, ו.

[155] ישעיהו ז, כה.

[156] מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור נח.

[157] ראה מצודת דוד ירמיהו ד, ג.

[158] כך מבארים הפרשנים את דברי ירמיהו ד, ג: כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים", ראה רש"י ורד"ק במקום.

[159] שו"ת מהרי"ל דיסקין (פסקים) סימן כז, לדעתו מכיוון שהעשבים ממיתים את העצים יש בכך משום "אוקמי אילנא", אולם מאידך, מכיוון שחרישה אסורה מהתורה, יש לעשות זאת רק על ידי נכרים.

[160] תוספתא ב"מ (ליברמן) ז, ה, ראה הלכה ו שדנו בהשלכות הנוספות.

[161] רש"י הושע י, יב מלבי"ם הושע י, יב.

[162] חזו"א תשובות וכתבים סימן לב.

[163] בבלי ב"ב יט, א. ; ב"ב ע, א וברבינו גרשום ורשב"ם, רמב"ם פיה"מ שביעית ב, ב, רע"ב שביעית ב, ב

[164] מדרש תנחומא (בובר) פרשת שמיני: אחד מהם עומד ונוטע מעדר ומנכש

[165] משנה שביעית ב, ב, ראה ר"ש במקום.

[166] משנה ערלה א, ג: נעקר הסלע מצדו או שזעזעתו המחרשה או שזעזעו ועשאו כעפר אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב:

[167] משנה מנחות ח, ב.

[168] משלי כ, ד: "מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ ישאל וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן".

[169] ראה מדרש משלי (בובר) כד, ל, תנא דבי אליהו, אליהו רבה פרשה יח, בראשית רבה פרשת ויצא פרשה עב, ו. בראשית רבה (וילנא) פרשת וישלח פרשה פב וכן בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מו

[170] ב"ב יח, א.

[171] תוספתא שביעית ג, י, ירושלמי שביעית ד, ב.

[172] ירושלמי תענית ד, ה.

[173] משנה מנחות ח, ב, תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) י, כא.

[174] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת משפטים.

[175] חזו"א תשובות וכתבים סימן לב.

[176] משנה שביעית ג, ז.

[177] תפא"י מנחות ח, ב.

[178] תוספתא ב"מ (ליברמן) ט, ז-ח; כד- כט.

[179] תוספתא ב"מ (ליברמן) ט, יג: המקבל שדה מחבירו... שכך הוא כותב לו אנא אניר ואזרע... ואת תיתי ותיסב פלגא בעיבורא ובתיבנא ואנא בעמלי ובנפקות ידי פלגא.

[180] משנה ערכין ט, א. תוספתא ערכין (צוקרמאנדל) ה, א.

[181] משפט כהן סימן עד, בתשובתו זו הרב קוק מאחד את שני הטעמים- גזל הקרקע והתפתחות עשביה משמעותית כדי להתיר את החרישה בשביעית.

[182] משפט כהן רסא. בדומה לזה כתב החזו"א, תשובות וכתבים לג, שבמקרה בו ישנם אינם יהודים שמנסים להשיג את הגבול, והפגישה איתם יכולה להביא לידי סכנה, מותר לחרוש, משום שהדבר דומה לאונס ארנונה., שהותר לזרוע בשביעית מפני שאנסו אותם הגויים....

[183] תוספתא פאה (ליברמן) א, ח.

[184] משנה פאה ב, א.

[185] ירושלמי פאה ב, א.

[186] רא"ש פאה ב, א.

[187] משנה כלאים ב, ח.

[188] ירושלמי פאה ב, ב.

[189] ירושלמי פאה ב, ב.

[190] דעת אביי מו"ק ב ע"ב.

[191] רמב"ם שבת פ"ח הלכה א ארחות חיים, הלכות שבת ד"ה החורש.

[192] חיי אדם כלל י סעיף ג.

[193] סמ"ק מצוריך מצוה רפ ד"ה החורש.

[194]. ארחות חיים, הלכות שבת ד"ה החורש.

[195] ריא"ז..... שבת

[196] ריא"ז..... שבת

[197] אור זרוע שבת סי' עח.

[198] רבינו תם ספר הישר סימן רמב.

[199] אג"ט מלאכת חורש סעיף ג.

[200] ירושלמי ביצה א, ג.

[201] אג"ט מלאכת חורש סעיף ט.

[202] ארחות חיים, הלכות שבת ד"ה החורש, חיי אדם כלל י סעיף ב.

[203] ראה תוספתא מעשרות ב, יד: "פועלין שהיו עודרין בתאנים וגודרין בתמרים ומוסקין בזתים" תוספתא שביעית (ליברמן) ח, א. תוספתא, ברכות (ליברמן) ד, כא.

[204] תוספתא שביעית (ליברמן) ב, יד, ההליך המוזכר בתוספתא דומה להליך עיבוד הזבל לקומפוסט (קומפוסטציה) כפי שהוא מוכר בימינו.

[205] תוספתא מעשרות (ליברמן) ב, יג.

[206] פסחים מז, ב, פנ"י שבת עג ע"ב ד"ה מכדי מכרב.

[207] כך הוא פשט הבבלי שבת עג ע"ב.

[208] בשונה ממלאכות שהגדרתן הכוללת היא 'אוקמי ואברויי' ע"ע משום שמטרתן היא קיום הצמח או הפרי.

[209] כדעת רבי עקיבא ר"ה ט, מו"ק... וכדעת רבי אליעזר ירושלמי שבת פ"ז ה"ב מו ע"ב דפ' וילנא.

[210] עי' תוס' מו"ק ד ע"ב ד"ה מפני.

[211] תוספות ע"ז נ ע"ב סוף ד"ה ומשקין, חרישה אסורה מהתורה כזריעה, ר"ש שביעית פ"ב מ"ב ד"ה מעדרין, ועי' שיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפרי"ש מו"ק ג ע"ב ד"ה ובחריש. בבבלי הוריות ד ע"ב הובא דיון בבבלי האם מי שאומר שאין איסור חרישה בשבת בשביעית נחשב כעוקר כל המלאכה, זאת משום שבשמיטה אסור לחרוש, ראה רש"י ר"ה ב ע"א ד"ה לשמיטין שכותב שחרישה אסורה מהתורה.

[212] רש"י פסחים מז ע"ב ד"ה ושביעית, מכות כא ע"ב ד"ה שביעית, מאירי מו"ק ג ע"א ד"ה אע"פ שביארנו, ראה שיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפרי"ש מו"ק ב ע"ב שכתב שבשבת מלאכת החרישה מוגדרת כאב מלאכה משום שמלאכה זו היתה במשכן, אך בשמיטה מלאכה זו מוגדרת כתולדה. ראה ירושלמי שביעית ד, ב שביאר ששדה שרבי ינאי התיר בשמיטה מעבר לזריעת הקרקע מפני המסים שהוטלו, גם חרישת הקרקע.

[213] כדעת רבי ישמעאל ר"ה ט, מו"ק... וכדעת רבי יוחנן ירושלמי שבת פ"ז ה"ב מו ע"ב דפ' וילנא. ראה שו"ת רדב"ז חלק ה סימן קצו שכתב שהדבר תלוי במטרת החרישה, כשמטרתה היא לצורך הקרקע היא אסורה מדרבנן, וכשמטרתה היא צימוח, היא אסורה מן התורה.

[214] קרית ספר שמיטה ויובל פרק א בדעת הרמב"ם.

[215] תוספות פסחים מז ע"ב ד"ה אחרישה, שו"ת רדב"ז חלק ה סימן קצו.

[216] יש המבארים כן בדעת הרמב"ם שמיטה ויובל פרק א הלכה... וכ"כ המאירי מו"ק ג ע"א ד"ה אע"פ שביארנו. יש לציין כי בירושלמי גיטין... הובאה מלאכת החרישה כפעולה שניתן לומר לגוי לעשותה בשמיטה עבור יהודי, ואילו היהודי יהנה ממלאכה זו לאחר השמיטה.

[217] משפט כהן, סימן עא.

[218] שו"ת רדב"ז ה, קצו.

[219] שבת הארץ (קו"א ב, ב)

[220] בבלי מו"ק ג ע"א "ונטשת מלסקל", תוס' הרא"ש שם

[221] תוספתא שביעית פ"ג ה"י, ר"ת גיטין מד ע"ב ד"ה נטייבה.

[222] תוספתא שביעית (ליברמן) ד, יב, רמב"ם שמיטה ויובל ד, כז.

[223] בבלי ע"ז טו, ב.

[224] משנה שביעית ב, ב, ראה ר"ש שביעית במקום, תוספתא שביעית א, א.

[225] פסחים מז ע"א רש"י פסחים מז ע"ב ד"ה ובכלאים בכרם, מכות כ ע"ב ד"ה וכלאים, תוס' פסחים מז ע"ב ד"ה.... רמב"ם כלאים פ"א ה"ב, פ"ה ה"ב, ריטב"א מכות כא ע"ב ד"ה בבלי.

[226] בבלי ע"ז סג, ב.

[227] משנה כלאים פ"ב מ"ג אם מדובר בעשבים אינו צריך להפוך לפני הזריעה אלא חורש ביחד עם תהליך הזריעה, ראה תוספתא (ליברמן) כלאים א טו; א, יט, יש לציין כי במשנה מכות ג, ט הובאה החרישה כדוגמה לפעולה אחת שנעשית, וניתן לעבור בפעולה זו על 8 איסורים.

[228] עירובין צג ע"א, וברש"י שם ד"ה אין שם, להרחבת המקורות לסוברים כך ראה חוקות הארץ עמ' 548.

[229] דברים פרק כב פסוק י, בפרטי הדין ראה רמב"ם כלאים פ"ט ה"ח-ט, ובחוקות הארץ שם.

[230] ירושלמי כלאים ב, ד.

[231] ראה למשל ספר אור זרוע חלק א - הלכות כלאים סימן רסח, וראה חוקות הארץ.....

[232] שבת ז, ב.

[233] ירושלמי שבת ז, ב: "כל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש: החופר החורץ הנועץ המדייר המעדר"... ר"ח שבת עג, ב, רמב"ם שבת ח, א, מאירי שבת עג, ב ד"ה החורש., יישור גבשושית בשדה מוגדרת כחרישה, אך יישורה בבית מוגדרת כבונה.

[234] כך מבארים את הסוגיה שבת עג, ב "תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי"; רש"י שבת עג, ב ד"ה בארץ ישראל, וד"ה גומא וטממה, ר"ן שבת לא ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה גומא.

[235] שבת עג ע"ב, אג"ט מלאכת חורש סעיף א.

[236] שבת קג ע"א, רמב"ם שבת פ"ח הלכה א, ארחות חיים שבת ד"ה החורש.

[237] ירושלמי שבת ז, ב, פנ"מ ד"ה כדי ליטע כרישה.

[238] משנה ב"ב ט, יג

[239] רש"י ב"מ קטז, א, מאירי ב"מ קיג, א, ולכן לדעתו מדובר שהבעלים מסר אותה מרצונו למלווה, ראה רשב"א הוב"ד בשיטמ"ק ב"מ קיג, א שכתבב שמשכנו בזמן שלא ראוי לעשות בו מלאכה. יש לציין כי לדעת מספר ראשונים, כגון הרא"ש הוב"ד בשיטמ"ק ב"מ קיג, א אין מדובר כאן במחרשה ממש אלא בכלי כעין מגרדת שמשתשמים בו בבית המרחץ, ואותו ניתן למשכן.

[240] ר"ת, תוס ב"מ קיג, א, רק במקרה זה הן נחשבות כמכשירי אוכל נפש.

[241] בבלי בבא בתרא ע, א, דעת דייני הגולה, שמואל וקרנא.

[242] בבלי ב"ב לו ע"ב, ירושלמי יבמות יב, א; ב"ב ג, ג, טושו"ע חו"מ סימן קמא סע' ה וסע' ט, ראה בבלי ב"ב נז ע"א, רמב"ם הלכות זכייה ומתנה פ"ב ה"ד, ה"ו. ביחס לגר.

[243] אור זרוע ח"ג פסקי בבא מציעא סימן שנט בשם ר"י הלבן ורבינו תם.

[244] במשנה ב"ב יא, א הובאו שני שיעורים, ומבואר בבבלי שכל תנא הגדיר את השטח לפי מקומו.

[245] בבלי ב"ב יב, א.

[246] משנה אוהלות יז, א, לפרטי הדין של בית הפרס, בטעמיו, שטחו וכיו"ב ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'בית הפרס'.

[247] בבלי מו"ק י ע"ב, טושו"ע או"ח סי' תקלז סע' ט.

[248] כל בו הלכות חול המועד סי' ס, סמ"ק מצוריך סימן קצד בשם רבי יוסף דאנדבי"ט.

[249] בבלי ב"ב יח ע"א בטעם הדבר כתב רש"י שם שהחרישה יכולה לגרום לנפילת הכותל.

[250] בבלי ב"ב יח ע"א, תוספתא ב"ב (ליברמן) א, יד.

[251] משנה ב"ב ב, יג, רש"י ב"ב כז, א.

[252] מנחות פה, ב.

[253] דברים פרק כא פסוק ד, רמב"ם הלכות רוצח פ"ט ה"י.

[254] חזו"א או"ח סי' לו ס"ק ב.

[255] הר צבי אורח חיים סימן רח אות ד.

אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית