אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
עיבוד השדות על ידי השכרתם לזמן מסוים לשנה או לכמה שנים, תמורת חלק מהיבול, היה מקובל בכל העולם החקלאי.[1] בחז"ל אנו מוצאים שלוש שיטות של עיבוד קרקע על ידי אדם אחר, והתשלום עבור כך, שכירות, חכירה, ואריסות: 1. שכירות השדה בסכום מעות ידוע לשנה. 2. חכירה בתשלום כמות קבועה של פירות לשנה, בלא תלות ביבול שיופק בפועל מהשדה[2]. 3. אריסות לפי שיעור היבול המתקבל מהשדה,[3] במקרה זה התשלום תלוי בכמות היבול המתקבל.[4] עיקר ההבדל בין אלו הוא גובה התשלום ואופן תשלומו, וחיובים ממוניים שונים הכרוכים בשמירה על השדה, אופן תחזוקתו ועוד[5], אך לדינים כגון הבאת ביכורים, הפרשת תרומות ומעשרות, דיני חזקה בקרקע, דיניהם שווים.
ראה בהרחבה בערך 'אריסות'
[1] למשל באירופה בימי הביניים היו האיכרים משועבדים לבעלי האחוזות, ואלו שילמו להם בכל שנה בשיעור מסוים מהיבול.
[2] ראה למשל רמב"ם, שלוחין ושותפין ח, ה.
[3] בבלי בבא מציעא קי, א
[4] ראה בבלי ב"מ קג, ב, דיון במקרה שבו הבעלים טוען שסיכמו על שליש מהיבול, והאריס טוען שסיכמו על רבע ממנו.
[5] ראה בהרחבה רמב"ם שכירות ח, ב, שולחן ערוך חושן משפט סימן שכ.
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
