אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

זפק

ב"ה

זפק

כתיבה: הרב דוד אייגנר

מערכת איברי העיכול של העוף הם (לפי סדר האברים) מקור, פה, וושט, זפק, קיבת הבלוטות, קורקבן, תריסריון, מעיים, מעיים אטומים, ביב.

אורכו של הושט בעוף כ-20 ס"מ. חלקו העליון עובר לאורך הצוואר במקביל לקנה הנשימה, לפני כניסתו לבית החזה הוא מתרחב לשק שנקרא זפק.

הזפק הוא התרחבות של הושט, עם פתח שרירי הנותן למזון להיכנס לתוכו כאשר הקיבה מלאה במזון או כשהעוף רעב מאוד ומעוניין לאכול כמות מרובה בפרק זמן קצר. היתרון של הזפק בכך שהוא מאפשר לעוף בפרק זמן קצר ביותר לקלוט כמויות גדולות של מזון. זה חשוב לבע"ח מעופף בגלל שבכל פעם שהוא יורד לרצפה לאכול הוא חשוף לפגיעה ע"י טורפים למיניהם, ואז הוא מבזבז הרבה זמן על הרצפה לאכילה. בנוסף מתבצעים בזפק תהליכי עיכול ראשוניים של המזון, בו תופחים הגרעינים ומתרככים.

בחז"ל הוזכרו שתי פעולות של אופן האכלת התרנגולים:" מלעיטין ומהלקטין"[1] פעולות אלו מתארות שני אופנים של הזנת בעלי החיים: 1. נתינת האוכל ביד הבעלים, ובעל החיים לוקטו מיד הבעלים. 2. הכנסת האוכל לתוך מערכת העיכול של בעל החיים, אך עד לאיזור שהוא יכול לפלוט את האוכל החוצה.[2] בשבת אין להכניס את המזון למקום שבעל החיים לא יכול להוציאו משם,[3] מקום זה הוא ככל הנראה עד הזפק.

סימני כשרות העוף

בתורה לא הוזכרו במפורש סימני הטהרה של העוף, אולם חכמים קבעו כמה סימנים לכך[4]: כל שיש לו אצבע יתירה, זפק וקורקבנו נקלף מדובר בעוף טהור. ואילו אם מדובר בעוף דורס, או בעוף שחולק את רגליו (שתי אצבעות מקדימה ושתי אצבעות מאחור) אזי הוא טמא.

לדברי ז. עמר[5] לבעלי חיים דורסים ישנה גם כן התרחבות של הושט כך הם יכולים לאכול כמות גדולה של בשר בפעם אחת. אולם למעשה, מבחינה מבנית ותפקודית אין כאן זפק מובהק דמוי כיס, כמו אצל עופות אוכלי זרעים. איבר זה משמש בעיקר מקום איחסון למזון והוא אינו משמש לריכוך המזון. כלומר, מבחינה הלכתית אין לנשר זפק.

לברווזים ואווזים ישנה התרחבות בחלק התחתון של הוושט הממלאת את תפקידו של הזפק, התרחבות זו שונה בצורתה מהזפק של התרנגול[6]. עופות אלו מוגדרים כעופות טהורים מכיוון שמבחינה תפקודית הגרעינים מתרככים שם.[7]