אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
דגים
כתיבה: אביעד פרנקל
ראשי פרקים:
א. דגי סחוס ודגי גרם
ב. חושים
ג. רבייה
ד. דייג וגידול דגים בארץ ישראל
ה. הדגים בתנ"ך
ו. האסור והמותר בדגים
ז. סימני הטהרה - סנפיר וקשקשת
ח. סימנים נוספים
ט. ביצי הדגים - קוויאר
י. סכנות רפואיות באכילת דגים
יא. הלכות שונות הקשורות לדגים
יב. הלכות הקשורות לריבוי הדגים.
מבוא: הדגים נחשבים כקבוצה הפשוטה ביותר מבין בעלי החוליות. המדע מכיר כיום למעלה מ15,000 מינים שונים של דגים, ועל פי הערכות שונות, ישנם עוד אלפים שטרם התגלו.[1] הדגים נחשבים מבחינה אבולוציונית כמוצאם של בעלי החוליות המפותחים יותר, כמו היונקים.
נהוג לחלק את מיני הדגים לשתי מחלקות: דגי סחוס ודגי גרם. המשותף למיני הדגים השונים: כולם חיים במים ונושמים באמצעות זימים. הזימים הם מבנים קטנים ביותר, הנמצאים בצידי ראשו של הדג, ומאפשרים לו לצרוך חמצן ישירות מהמים בהם הוא חי.[2] הנשימה דרך הזימים דורשת דיפוזיה של החמצן דרך קרום לח. לכן, הוצאה של דג מהמים, תגרום לו למות מיתת חנק.[3]
א. דגי סחוס ודגי גרם
דגי הסחוס, עליהם נמנים בין השאר מיני הכרישים השונים והבטאים, נעדרים שלד גרמי, והשלד הפנימי שלהם עשוי כולו סחוס. סדקי הזימים שלהם נפרדים, ואין להם מכסה זימים כמו אצל דגי הגרם. חוש הראיה וחוש הריח של דגי הסחוס מפותחים במיוחד, והם משתמשים בהם כדי להשיג מזון מן החי.[4] הקשקשים שלהם הם פלקאוידים, הבנויים מהשכבה החיצונית של העור ודומים לשיניים. אצל חלקם הקשקשים אינם מתפתחים, והם ערומים. [5] רוב המינים משריצים וולדות חיים, וחלקם מטילים ביצים ביצים גדולות, העטופות בקרנית.[6]
דגי הגרם, המהווים את המחלקה הגדולה שבבעלי החוליות, מצויידים בשלד גרמי, כלומר - בעלי עצמות. גופם מכוסה בעור (הבנוי משכבת אפיתל), שמתחתיו קשקשים מטיפוסים שונים, התלויים בחומר ממנו עשויים הקשקשים וממידת הדיבוק שלהם בעור. בין הטיפוסים הללו ניתן למצוא קשקשים קוסמואידים (Cosmoid scales), קשקשים כטנאוידים (Ctenoid scales). נוסף על שתי צורות קשקשים אלו, המסווגים כקשקשים אמיתיים, ישנם מינים בעלי קשקשי ביניים, הנקראים קשקשים גנואידים (Ganoid scales).[7] רוב המינים מטילים ביצים רבות וקטנות, חסרות מעטפת.[8]
חלוקה נוספת בין מיני דגים היא בין מינים החיים במים מתוקים למינים החיים במים מלוחים.[9]
ב. חושים
הדגים נחשבים בדרך כלל לקצרי ראות. חוש השמיעה של הדגים שונה מהותית מזה של היונקם, אך הם מסוגלים לחוש בצלילים שונים ולהבחין ביניהם. הדגים מצויידים בקולטני ריח בקדמת הראש, המקבלים מולקולות ריח ישירות מן המים. חוש המישוש של הדגים מפותח, והוא מרוכז בעיקר בשפתיים ובצדדי הפה. בנוסף לחוש המישוש, ישנם איברי חישה מיוחדים המאפשרים לדג לחוש את כיוון זרימת המים, וכן גופים המצויים במים.[10]
רוב הדגים נחשבים כיצורים פוליקותרמיים (- ניעי חום). מידת חום גופם איננה קבועה, והיא משתנה בעיקר לפי מידת החום של הסביבה. אחת הסיבות לכך (מעבר לעובדה שהם חיים בתוך מים שמצננים את חום גופם) היא העובדה שכלי הדם הפשוטים של הדגים מכתיבים זרימת דם איטית, ושרמת הרוויה של החמצן בדם נמוכה יותר - מה שמוביל למטבוליזם נמוך יותר.[11]
ג. רבייה
רוב מיני הדגים מופיעים בשני זוויגים נפרדים - זכרים ונקבות.[12] השחלות של הנקבות גדולות מאות, וניתן להבחין בתוכן בתאי הביצית גם בעין שאיננה מזוינת. בעונת הרביה, תופחת השחלה מאוד, וכל הדופן שלה מתמלאת בזקיקי ביצים. ההפריה פנימית או חיצונית. בהפריה פנימית, הזכר מעביר לנקבע תיקים המכילים תאי זרע רבים.[13] בהפריה חיצונית - הנקבה מטילה את הביצים במים, והזכר מפריש את זרעו עליהן ומפרה אותן. בצורת הפרייה כזו סכנה רבה לביצים, ולכן מספרם גדול מאוד, ויכול להגיע למליונים בכל הטלה.[14] קיימים גם מינים בהם הנקבה משריצה וולדות חיים, אך הם נדירים.[15]
ד. דייג וגידול דגים בארץ ישראל
לפי עדויות שונות, החל האדם לצוד דגים כבר בתקופה הפלאוליתית. במצריים העתיקה היתה מסורת מפותחת של דייג, וזו שמשה אף לצרכי שעשוע וספורט, וכך גם בתרבויות שכנות אחרות.[16] בנוסף, כבר בימי קדם למדו בני האדם לגדל דגים לצורכי אכילה. בתחילה, היו מגדרים שטחים קטנים של מים רדודים בגדות נהרות או באגמים, ואותם מילאו באוכלוסיה מסויימת של דגים, על מנת לצודם לכשיגדלו ויתרבו. בהמשך, החלו לחפור בריכות מתוכננות, ולגדל דגים באופן שיטתי. [17]
בתנ"ך קיימים רמזים מסויימים לקיום ענף דייג, בעיקר בתרבויות שכנות (וראו להלן). עם זאת, נראה שהתחלה של עיסוק ממשי ורציף בענף זה בידי יהודים החל רק בימי בית שני, עם התקרבות היישוב היהודי למישור החוף ולנמלים השוכנים בתוכו, כמו גם לפיתוח היישוב היהודי באזור הכנרת.[18] עם הכיבוש הרומי, השתכלל ענף זה, ואף נכנסו לשימוש בריכות הדגים, שהיו חלק מדגם החווה ("ווילה") הרומאית.[19] באותה תקופה, הופכת גם טבריה להיות בירת הדיג של הגליל.[20]
ה. הדגים בתנ"ך
הדגים נזכרו בתנ"ך עשרים ושמונה פעמים בלבד.[21] בתיאור בריאת העולם נאמר לבני האדם - "ורדו בדגת הים ובעוף השמים, ובכל חיה הרמשת על הארץ".[22] ברכה זו נאמרת גם לנח, אחרי המבול.[23] הדגים נודעו במספרם הגדול, ושימשו כסמל לפריה ורבייה.[24]
נזכרו במיוחד בהקשר של גלות מצריים - בני ישראל מונים את הדגים כמרכיב חשוב במזון המשובח שהיה מצוי בשעת השעבוד.[25] במכת דם מתו הדגים שהיו ביאור.[26] גם בנבואת יחזקאל על חורבנה של מצריים מתוארת השמדת הדגה שביאור.[27] בנבואת יחזקאל מתוארת גם מציאות גאולית, בה יהפוך ים המלח למקום מחיה לדגים.[28] בשתי נבואות זעם שונות, מצויינים העלמותם של הדגים כחלק מתיאורי החורבן.[29]
חבקוק הנביא מתלונן בפני ה' ומתאר את האימה מפני האימפריה הבבלית, העלולה לצוד את אויביה כאילו היו דגים חסרי אונים - "וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם כְּרֶמֶשׂ לֹא־מֹשֵׁל בּוֹ׃ כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֵעֲלָה יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ".[30] בדומה, גם קהלת מתאר את שבריריות האדם דרך השוואתו לדגים - "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה".[31]
בשני מקומות בתורה נזכר כי דגים בעלי סנפיר וקשקשת מותרים באכילה, ואילו בעלי החיים הימיים שנעדרים סנפיר וקשקשת נחשבים כ"שקץ".[32]
ברשימה המונה מושאים האסורים בעבודה זרה נמנו גם הדגים - "תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ".[33] אכן, היו שהסבירו כי האל דגון (שנזכר בספר שופטים ושמואל)[34] נגזר מדמות הדג.[35]
בספר איוב מתואר הצלצל, המשמש לציד דגים.[36]
ו. האסור והמותר בדגים
הדגים הטהורים מותרים באכילה, ואין צורך לשוחטם כדי להתירם. הדבר נלמד ממה שנאמר "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם ... אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם", שבניגוד לצאן ובקר החייב בשחיטה, הדגים ניתרים באסיפתם בלבד.[37] ומותר לאכול מהם כשהם מתים, או אפילו לחתוך מהם אבר בשעה שהם חיים ולאכלו, שאין בהם איסור אבר מן החי. עם זאת, אסור לאכול דג חי משום איסור "בל תשקצו".[38]
דם הדגים מותר באכילה, אך משום מראית עין אסרו אותו כשהוא מכונס בכלי, שמא יטעו לחשוב שאוכל דם חיה או בהמה. ולכן, אם היה בדם שאריות של קשקשים המעידים שהוא דם דגים, מותר לאוכלו.[39]
ז. סימני הטהרה - סנפיר וקשקשת
כאמור לעיל, סימני הטהרה שנזכרו בתורה לגבי הדגים הכשרים הם הסנפיר והקשקשת, והם מתירים ביצורים הנמצאים במים.[40] היה מי שכתב טעם לסימנים אלו - שבעלי הסנפיר והקשקת מצויים במפלס העליון של מי הים, ולכן הם בריאים יותר למאכל.[41] למעשה, קיומם של סנפיר וקשקשת אכן מוציאים מהגדרת הכשרות את רוב המינים שמסוכנים לאדם, ובמיוחד את דגי הסחוס (אם מפאת ריעולותם, ואם מחמת התנהגותם התוקפנית).[42]
במשנה נאמר כי לכל דג שיש לו קשקשת, בידוע שיש לו גם סנפיר, אף אם לא נמצא לפנינו.[43] ולכן למעשה ניתן להסתפק במציאותם של קשקשים.[44] דבר זה תואם למציאות של רוב המוחלט של מיני הדגים המוכרים היום למדע, אם כי מצויים כמה יוצאי דופן.[45]
במשנה התבאר כי הסנפיר הוא האיבר בעזרתו הדג "פורח", כלומר - שט.[46] כלומר, הסנפירים בהם עוסקת ההלכה הם סנפירי הגחון הזוגיים, המצויים בשני צידי החזה והבטן. הסנפירים נחשבים כאיבריים עצמאיים, ותפקידם הוא לאפשר לדג תנועה עצמאית. [47]
במשנה נאמר כי הקשקשים הם אלו "הקבועים בו",[48] ובתלמוד הוגדרו הקשקשים המתירים כ"לבוש" של הדג, בדומה לשריון.[49] חלק מהראשונים כתבו, לאור ההגדרה בבבלי, כי הקשקשים המתירים את הדג צריכים להיות "קשקשים הנקלפים", כלומר, כאלו שאפשר להפרידם מעור הדג ביד או בעזרת כלי.[50] לדעת אותם ראשונים, אם לא ניתן לנתק מעור הדג את הקשקשים, הם נחשבים כחלק מהעור, והדג אסור באכילה.[51] השו"ע לא הזכיר תנאי זה, אך הוא הרמ"א הזכירו בהגהות.[52] כפי שנכתב במבוא הביולוגי, ניתן להבחין בין שני סוגים של דגים – אצל דגי הסחוס הקשקשים הם פלוקאידים הבנויים מהשכבה החיצונית של העור, ובמקומות רבים הם מוגדרים כ"לוחיות" (Scutes), ולא כקשקשים. הסרתם של קשקשים אלו קורעת למעשה את העור. לעומתם, אצל רוב דגי הגרם הקשקשים פנימיים יותר, והם נעוצים בתוך העור.[53] על אף שברור שגם הסרתם של האחרונים פוגמת בשכבה החיצונית עור, אין הדבר נחשב כפגימה בעור עצמו, ולכן הם נחשבים כקשקשים מתירים.[54]
בסוף המאה ה-18 התעורר פולמוס ביחס למין מסויים של דג הנמנה על מיני החדקן – דג השטירל (Acipenser ruthenus). הפולמוס נולד מהעובדה שקשקשיו של השטירל לא נקלפים באופן רגיל, אך לאחר שריה בחומר כימי מסויים ניתן להסירם. היה מי שנטה להקל בכך, אך אחרים השיגו עליו והחמירו.[55] דג השטירל ידוע בזכות ביציו, המשמשים להכנת קוויאר זהוב. כיום מקובל על הפוסקים כי קשקשיו אינם נחשבים קשקשים, ולכן אין לאכול אותו או את ביציו.[56]
אין שיעור בגודל הקשקשים המתירים בדג, אך כתבו אחרונים שאין להתיר קשקשים שנראים בעזרת זכוכית מגדלת או כיוצ"ב.[57] התנאים נחלקו לגבי כמות הקשקשים שנדרשים להיות על הדג כדי להתירה. להלכה נקבע כי מספיק שיהיה לדג קשקש אחד. עם זאת, היו שהחמירו וקבעו שבמצב כזה צריך להמצא הקשקש במקום שמור – תחת לחיו, תחת זנבו או תחת הסנפיר שלו.[58] טעמה של חומרה זו היא שיש לחשוש שמא הקשקש שנמצא נשר מדג אחר ונדבק באקראי בדג שלפנינו.[59]
דג שמונח לפנינו, וידוע שלמינו יש סנפיר וקשקשים, אלא שעדיין לא צמחו, כשר.[60] כמו כן, דג שהיו עליו קשקשים בזמן שהיה במים, אלא שדרכם לנשור כשמוציאים אותו מהמים, כשר.[61] ולכן, אם טבוע בעורו של הדג דגם של קשקשים, ניתן להניח שבעודו מים היו עליו ונשרו, ומותר לאכלו.[62] עם זאת, הלכה זו יצרה שאלות לגבי דגים שקיים קושי לברר לגבי מציאות קשקשים עליהם בעודם במים, כמו דג החרב.[63]
ח. סימנים נוספים
על גבי הסימנים המפורשים בתורה, הוסיפו חכמים סימנים המגדירים את הדגים הטהורים והטמאים על פי סימנים מורפולוגיים מתאימים. בגמרא הוזכרה בדיקה אפשרית בראש ובשדרה של הדג, במקרה שמדובר בתערובת דגים.[64] הראשונים הסבירו שלרוב הדגים הטמאים חסרי חוט שדרה, ושהראש שלהם חד ולא עגול.[65] לדגי הסחוס (המהווים, כאמור לעיל, את רוב המינים הטמאים) יש שלד סחוסי שאינו עשוי מעצם, וייתכן שלכך כיוונה הגמרא בסימן השדרה. בנוסף, בדרך כלל ראשם של דגי הסחוס מחודד, דבר הבולט במיוחד אצל הכרישים.[66]
להלכה, התחבטו ראשונים עד כמה ניתן להסתמך על סימנים אלו – יש שכתבו שאין להסתמך עליהם אלא כמכשיר המסייע להכיר את מין הדג שכבר זוהה על ידינו כמין מוכר ('טביעות עין'),[67] ואחרים הסבירו שבמקרה שהגיעה לפנינו תערובת דגים מלוחים, הדגים שיש להם שדרה וראש עגול מורים, שאפשר להניח שהיו עליהם קשקשים ונשרו מהם מחמת המליחה, וכך פסק הרמ"א.[68]
חלוקה שהוזכרה בגמרא הוא אופן ההולדה של הדגים. מסוגיית הגמרא נראה שלפחות לפי חלק מהדעות לדגים טמאים בוקעים מביציהם עוד בגוף האם, ואילו דגים טהורים מטילים ביצים הבוקעות לאחר זמן. דבר זה תואם גם הוא באופן עקרוני את החלוקה בין דגי גרם לדגי סחוס.[69] לגבי סימן נוסף הקשור לצורת הביצה (כד או חד), לא נמצאה קורלציה ברורה בין הסימנים המוזכרים למציאות בשטח. [70] עם זאת, הגמרא קושרת בין סימני הביצים לסימן נוסף – השלפוחית.[71] שלפוחית שחיה היא איבר שמשמש את הדג לאיזון בציפה, והוא נמצא בדרך כלל בקורלציה למציאותם של קשקשים.[72]
עוד נזכר בראשונים סימן הקשור לזנבו של הדג. זנב מאוחה איננו סימן לכשרות הדג, אך אם הזנב מפוצל, ניתן לחלק בין שני מצבים: כששתי אונות הפיצול שוות, מדובר בדג טהור, אך אם יש צד אחד ארוך מחבירו, הרי שמדובר בדג טמא.[73] ואכן, זנב מפוצל משמש בעיקר את הדגים מהירי השחיה, כשרובם בעלי קשקשים. אכן, הכרישים נעדרי הקשקשים נושאים פיצול שאינו שווה בין האונה העליונה לתחתונה.[74]
ט. ביצי הדגים - קוויאר
מביצי הדגים, המוצאות מבטן הנקבות, נהוג במקומות רבים להכין מאכל בשם "קוויאר", הנחשב למעדן יוקרתי.[75] רוב מיני הקוויאר (ובמיוחד, היקרים שבהם), מיוצרים מדגים טמאים. במשך הדורות נחלקו הדעות באשר לאופן ההיתר של ביצי הדגים. המוסכם על כולם הוא שיש צורך לוודא כי הביצים הגיעו ממין טהור. עם זאת, היו שכתבו כי ניתן לסמוך על סימנים מסויימים בביצי הדגים שמעידים על כשרותם, והיו שכתבו שאינם ניקחם אלא מן המומחה שמכיר את צורת הביצים הטהורות, או שיראה להם המוכר את הדגים מהם הוציא את הביצים.[76] למעשה, כתבו רוב הפוסקים שהיום מותר לצרוך ביצי קוויאר אדומות, שכולן מגיעים ממינים כשרים, ואין לצרוך ביצים שחורות, אף על פי שחלקן מגיעות ממינים כשרים, שיש לחוש לבלבול.[77] בימינו מצויים גם מוצרים של "קוויאר" מלאכותי העשויים מרכיבים צמחיים, הכשרים לכל השיטות.[78]
י. סכנות רפואיות באכילת דגים
בגמרא מובאת דעתו של רב אשי[79], שאין לאכול דג שנצלה יחד עם בשר, משום שהדבר מסוכן מבחינה רפואית.[80] מכאן למדו הראשונים בקל וחומר, שאין לאכול דג יחד עם בשר.[81] ולא עוד, אלא היו שכתבו שבין אכילת בשר לדג יש להדיח את הידים ואת הפה, וכך פסק בשו"ע.[82] הרמ"א כתב להקל, שאם לא בושלו הדגים עם הבשר, די באכילה או בשתיה של דבר מה ביניהם.[83] אמנם, הרמב"ם וראשונים נוספים השמיטו דין זה של אכילת בשר ודג לגמרי, ונראה מדבריו שהדבר מותר אפילו לכתחילה.[84] חלק מהאחרונים הציעו שהרמב"ם, שהיה רופא בעצמו, העלה שאין בדבר חשש סכנה כלל ("שנשתנו הטבעיים בזה"), או שחשב שהאיסור המוזכר בגמרא מתייחס למין דג מסויים בלבד, ולכן השמיטו.[85] ולמעשה, רוב האחרונים סוברים שגם אם ניתן להקל בתערובות וכיוצ"ב ולהסתמך על דעת הרמב"ם,[86] אין לאכול לכתחילה דג ובשר יחד.[87] יתר על כן, ישנם מקומות בהם נהגו שלא לאכול בשר אחרי דגים, אלא רק לפניהם.[88]
ר' יוסף קארו כתב בבית יוסף, שכשם שאסור לאכול דג עם בשר מפני הסכנה, כך אסור לאכול דג עם חלב.[89] זאת, על אף שמפשט המשנה והגמרא מוכח שהדבר מותר.[90] היה מי שכתב שנפלה טעות סופר בדברי הבית יוסף, אך אחרים כתבו בעקבותיו לאסור, וכן נוהגים חלק מקהילות הספרדים.[91]
בגמרא מובאת מסורת בשם "אדא ציידא", לפיה דגים נחשבים טובים יותר "בסמוך לסרחונם", כלומר, לאחר שעבר זמן מצידתם.[92] אמנם, בתוספות כתבו כי בזמן הזה, דגים שנאכלים לאחר זמן נחשבים כמסוכנים לבריאות, ואין לאוכלם.[93] כיום ידוע כי בדגים שאינם טריים יש חשש כפול – הן לנוכחות של חיידקים שונים, והן להרעלת היסטמין, הקשורה לפירוק הרקמות של הדג המת.[94]
יא. הלכות שונות הקשורות לדגים
אין לכתוב תפילין או ספר תורה על עור של דג. טעם הדבר, שעור זה נחשב כמלוכלך במיוחד.[95]
תחילת ברייתו של הדג מהמים. לפיכך, מותר ליטול ידיים בשומן הבא ממנו.[96]
האוכל דגים, מברך "שהכל נהיה בדברו".[97]
מותר להדליק נרות שבת משמן דגים מסונן. אך אם רצה להשתמש בקרביים של הדגים ללא סינון, הדבר אסור עד שיערבב בתוכם שמן כשר אחר.[98]
בהלכות מוקצה נאמר שמותר לטלטל בשבת דג מלוח, מפני שראוי לאכילה (גם אם על ידי הדחק), אך אסור לטלטל בשר דג שלא עבר המלחה - "מפני שאינו ראוי".[99] היו שכתבו שכתבו, שאם מת דג בבריכת דגים או באקווריום, ויש חשש שינזקו שאר הדגים שבבריכה, יש היתר להוציאו בשבת כדי להצילם.[100]
לפי חלק מהפוסקים, אקווריום שנמצאים בו דגים חיים נחשב כמוקצה, ואסור לטלטלו בשבת.[101] אמנם, במקום צער בעלי חיים, וכגון שהשמש קופחת עליהם, מותר לטלטל את האקווריום.[102]
בהלכות בישול נאמר שמותר להדיח בשבת במים חמים את כל סוגי המאכלים, למעט "מליח הישן, וקולייס האיספנין". אלו, מתבשלים בקלות, והדחתן בחמים נחשבת כגמר מלאכתן.[103] הפרשנים הסבירו שמליח הישן הוא דג שהמליחוהו לפני זמן רב, וקולייס האיספנין הוא סוג דג, שנאכל גם ללא בישול, ודי בהמלחה והדחה כדי לאכלו.[104] לפי התוספתא בחולין, קולייס הוא אחד מהדגים שקשקשיו נושרים בשעה שמוציאים אותו מהמים, ואף על פי כן נחשבים לכשרים.[105] הרמב"ם מוסיף כי עורו של הקולייס "רך".[106] לאור מאפיינים אלו, היה מי שהציע לזהות את קולייס האיספנין עם מין מסויים של דג מקרל, (Scomber) ויש שהניחו שהכוונה היא למין שמגיע מאזור ספרד - "אספנין".[107] הפוסקים נחלקו לגבי הדחה בחמים של דג מלוח (כמו הערינג), שיכול להאכל גם במלחו, או בהדחה בצונן.[108]
דיג ביום טוב: אין לצוד ביום טוב דגים הנמצאים בבריכות דגים, אפילו אם היתה הבריכה קטנה, כיוון שהדגים נוטים לברוח ויש בדבר צידה.[109] ויש מי שאמר שאם היו המים צלולים אין בדבר צידה.[110] ואם היו הדגים באמת המים, וסכר בערב יום טוב אותה משני צדדיה, מותר להוציא את הדגים לצורך אכילה ביום טוב.[111]
בחול המועד מותר לצוד דגים אפילו בכמות גדולה, ומותר גם לשמר אותם על ידי מליחה.[112] ומותר אף להכין לצורך כך מלכודת לדגים העשויה מענפים או כיוצא בזה, שנחשב הדבר כמלאכת הדיוט (אך אין להכין רשת, הנחשבת כמעשה אומן).[113]
לפי פשטות הסוגיות ודברי הפוסקים, אין להאכיל דגים המצויים בבריכת דגים בשבת או ביום טוב. נחלקו הראשונים בטעם הדבר - יש מי שאמר שהדגים יכולים לזון את עצמם (בצמחיה וכיוצ"ב), ולכן אין לטרוח בשבילם, ויש מי שכתב שנאסרה האכלתם בגזירה, שמא יבוא לצודם.[114] וכתבו אחרונים שבמקום הפסד גדול, מותר להאכילם גם במקום שמחוסרים צידה.[115] ומכל מקום, דגי נוי שבאקווריום, מותר להאכילם, שאינם מחוסרים צידה.[116]
הדג דגים בשטח הפקר (בים או בנהר), זכה בהם, אך אם דג אותם בשטח ששייך לאדם אחר, אף על פי שהיו עדיין מחוסרי צידה, הם שייכים לבעל השטח. אמנם, אם שלה דגים מתוך רשת של חבירו הפרוסה בשטח הפקר, הוא חייב להחזירם לו רק מדברי סופרים.[117]
יב. הלכות הקשורות לריבוי הדגים
כפי שכבר נזכר במבוא, לדגים יכולת התרבות מרשימה, וישנם מינים שמטילים מילוני ביצים בהטלה אחת. הברכה שניתנה לדגים בבריאתם ("פרו ורבו"), כמו גם שימושו של יעקב בדגים בברכתו ("וידגו לרוב בקרב הארץ"), הפכה אותם לסמל לפוריות. מספר הלכות שנקשרו לדגים, קשורות בקשר הדוק לסמליות זו:
לפי אחת הדעות בגמרא, יש להשיא בתולה ביום רביעי, על מנת שתיבעל ביום חמישי. טעם הדבר – "הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים" (שהרי הדגים נבראו ביום החמישי).[118] היה מי שכתב שיש לאכול דגים בסעודה שלאחר הנישואין.[119]
בתלמוד הבבלי נאמר שמצווה לענג את השבת בדגים גדולים.[120] המגן אברהם הביא מנהג לאכול בכל אחת משלושת סעודות השבת דגים, אך כתב "ונראה לי דכל אחד, לפי טבעו". ועוד כתב, שאם הנכרים מעלים את מחיר הדגים, יש לתקן שלא לקנותם לכבוד שבת. [121] האחרונים שיש באכילת הדגים בשבת "טעם נסתר".[122] אחד הטעמים שהועלו בספרות הסוד היא העובדה ש"הדג, עינו פקיחא", כלומר, הוא נטול עפעפיים.[123] בקהילות החסידים מקפידים במיוחד על אכילת דגים בשבת, ובדגש על סעודה שלישית. היה מי שקישר בין הקפדה זו לברכת הזיווג, המתקיימת בשבת.[124]
יש שהקפידו לקיים את מנהג ה"תשליך" בראש השנה במקום שמצויים בו דגים.[125] אחד הטעמים לכך הוא לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע, ונפרה ונרבה כדגים.[126]
היה מי שכתב שנהגו שלא לאכול מינים מסויימים של דגים בחודשי הקיץ, מפני שבזמן זה הם פרים ורבים, ויש בדבר מיאוס.[127]
[1] משה רענן, פורטל הדף היומי@
[2] לב פישלזון, זואולוגיה: דגים, זוחלים, דו חיים, כרך ב (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1984), עמ' 79. למספר מינים ישנה מערכת נשימה נוספת, ריאתית, המאפשרת להם לנשום גם מעל לפני המים, וראו בהרחבה שם, עמ' 241-239.
[3] שם, עמ' 125.
[4] מנחם דור, לכסיקון זואולוגי (תל אביב: דביר, תשכ"ה), עמ' 82.
[5] פישלזון, זואולוגיה, עמ' 80; הרב ישראל מאיר לוינגר, ספר מאור לכשרות ב (ירושלים: פלדהיים, תשע"ב), עמ' 308.
[6] פישלזון, שם.
[7] פישלזון שם, עמ' 108; לוינגר, מאור לכשרות, שם.
[8] פישלזון, שם.
[9] אלישבע דיין, החי במקרא: חולייתנים (ירושלים, תשפ"ב), עמ' 15.
[10] פישלון, עמ' 244-241.
[11] פישלזון, עמ' 125.
[12] אמנם, קיימים מינים דו מיניים (אנדרוגיניים), אך גם בהם ההפריה הדדית בדרך כלל, שכן השחלות והזרע אינם מבשילים באותו זמן (פישלזון, עמ' 245).
[13] פישלזון,] עמ' 249.
[14] שם, עמ' 251; על ההגיון הביולוגי שבצורת תפוצה כזו, ראו אצל משה רענן, "הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים – דגים", פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=29758.
[15] שם, עמ' 255.
[16] ראו בהרחבה אצל שמעון בודנהיימר, החי בארצות המקרא, כרך א (ירושלים: מוסד ביאליק, תש"י), עמ' 113-109.
[17] פישלזון, עמ' 275.
[18] לסקירה יסודית של העדויות על עיסוק בדיג בתקופת בית שני, ראו יחיעם שורק, "יהודי אוהב דגים?" חלק א, אתר "הידען", https://www.hayadan.org.il/fishing-in-ancient-israel.
[19] על מצבו של הענף בתקופת הכיבוש הרומאי, ראו בחלק ב של המאמר הנ"ל - https://www.hayadan.org.il/fishing-in-ancient-israel-part-2-0313171.
[21] על פי אלישבע דיין, החי במקרא: חולייתנים, עמ' 290
[22] בראשית א כח; והשווה בראשית א כו.
[23] בראשית ט ב
[24] ראו בברכת יעקב לבני יוסף, בראשית מח טז; במדבר יא כב.
[25] במדבר יא ה.
[26] שמות ז יח; שם כא; תהילים קה כט. והשווה - ישעיהו נ ב.
[27] יחזקאל כט, ג-ה.
[28] שם, מז ח-י.
[29] הושע ד ג;
[30] חבקוק א יד-ט
[31] קהלת ט יב
[32] ויקרא יא ט-יב; דברים יד ט-י.
[33] דברים ד יח.
[34] שופטים טז כג; שמואל א, ה ב-ה.
[35] אמנם, היום מקובל להניח שמקור שמו של דגון הוא הדגן, ולא הדג. וראו אלישבע דיין, החי במקרא, עמ' 291.
[36] איוב מ לא
[37] בבלי חולין, כז ב; כריתות כא ב ועוד.
[38] שו"ע יו"ד, יג א ובהג"ה שם. האיסור לאכול דג חי לא נזכר במפורש בתלמוד, אך כך הבינו חלק מהראשונים את לשון הגמרא (תוספות על חולין סו א; הגהות מרדכי ועוד). אמנם, לשיטת הרמב"ם אין איסור בל תשקצו באכילת דג חי, אך למעשה הכריעו האחרונים לאוסרו (ערוך השולחן יו"ד שם).
[39] שו"ע יו"ד, סו ט. ולשיטת הרמב"ם דם דגים מותר בכל מקרה, וראו בבית יוסף שהסביר איך להעמיד את שיטת הרמב"ם למול סוגיית התלמוד.
[40] חלק מהראשונים כתבו, בעקבות סוגיית הגמרא (בבלי מכות, טז ב), שדגים בעלי סנפיר וקשקשת הנמצאים ביבשה (וכפי שמצוי לעיתים שמוצאים דגים בלחלוחית האדמה של שדות חרושים) - אסורים משום "שרץ הארץ". ולפי חלק מהראשונים, לוקים עליהם גם כדגים טמאים. ולכן, היו מהאחרונים שאסרו שלא לאכול מינים מסויימים של דגים בחודשי הקיץ, שכן בחודשים אלו, עם התמעטות מקורות המים הגלויים, היו הדגים הללו נאספים בשלוליות שבשדות (ראו דרכי תשובה על יו"ד, פג ז).
[41] רמב"ן על התורה, ויקרא יא ט.
[42] ראו משה רענן, "והאי דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה – סימני דגים טהורים", פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=41199.
[43] משנה נדה, ו ז.
[44] תוספתא חולין ג כו. הגמרא (בבלי חולין, סו ב) שאלה מדוע אם כן, הזכירה התורה את הסנפיר, שלכאורה מיותר? תשובה של הגמרא היא - "יגדיל תורה ויאדיר". תשובה זו איננה ברורה דיה, וניתנו לה מספר פירושים שונים. סיכום של דעות הפרשנים ביחס לתשובה זו, ראו: במאמרו של אלכס קליין, "פרשת שמיני: מדוע התורה הזכירה את הסנפירים?", https://alex-klein.co.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%A8/.
[45] במאה ה-18 התעוררה שאלה ביחס לדג בשם "סטינקס מרינוס", שנטען כי יש לו קשקשים אך הוא נעדר סנפירים. היו שרצו להתירו לאור דברי הגמרא, וטענו שמוכרחים לומר שיש לו סנפירים אלא שטבעם לנשור לפני שמוציאים אותו מהמים (כך כתב למשל הפרי חדש). לעומתם, כתב בעל הכתב והקבלה שמציאות כזו איננה מתקבלת על הדעת, ושיש להסביר כי מה שהכלל התלמודי – "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר", אינו כלל מוחלט, אלא שלרוב בעלי הקשקשת יש סנפיר (הכתב והקבלה על ויקרא שם. למעשה, התברר שכלל לא מדובר בדג אלא בבעל חיים בעל רגליים (וראו בהרחבה אצל הרב אברהם קורמן, "דגים טהורים וטמאים", https://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/tm04.html). עם זאת, כיום ידועים מינים כמו צלופחי הביצות, (השכיחים באמריקה המרכזית והדרומית), שמצויידים בקשקשים ונעדרים סנפירים (על אף שככל הנראה יש להם שרידים של סנפירים שרידיים). על סוגיה זו ראו אצל משה רענן, שם.
[46] משנה חולין ג ו ורש"י על בבלי חולין, נט א.
[47] הרב ישראל מאיר לוינגר, ספר מאור לכשרות ב (ירושלים: פלדהיים, תשע"ב), עמ' 308-307.
[48] משנה חולין שם.
[49] בבלי שם.
[50] רמב"ן על התורה יא ט; מגיד משנה על הרמב"ם מאכלות אסורות, א כד ועוד. הרמב"ן הסתמך בין השאר על הזיקה שהתלמוד יצר בין הקשקשים לשריון, וכשם שהשריון נפרד מגופו של הלובש אותו, כך גם הקשקשים מנותקים מעורו של הדג. בנוסף, הוא מציין לתרגום אונקלוס, שתירגם קשקשים –"קלפין", שיהיו כמו קליפה של הפרי המקיפה אותו מבחוץ.
[51] ראו דרכי תשובה פג, ס"ק יג.
[52] שו"ע יו"ד, פג א ובהג"ה שם. אמנם, בב"י הביא את שיטת הרמב"ן בפשטות ("וזה ברור"), והסביר שגם את שיטת הרמב"ם (הדומה לכאורה יותר לדין המשנה – "הדבוקה בכל גופו"), יש להבין כך.
[53] קיימים דיונים רבים בפוסקים ביחס להגדרה המדוייקת של הקשקשים המתירים. כך למשל, נחלקו אחרונים בשאלה האם צריך להיות אזור בקשקש שמופרד לגמרי מהעור, או שהעיקר הוא שבשעת תלישת הקשקש ישאר העור שלם. מחלוקת נוספת נוגעת בצורת הקשקש, האם הוא חייב להיות מעוגל, או שהוא יכול להיות מוארך בקצהו. סוג מסויים של דגים שבו הקשקשים גדלים פנימה, לתוך עור הדג, ולא להיפך. גם כאן נחלקו הפוסקים בדין זה. סיכום הדעות השונות בשאלות אלו ראו אצל הרב לוינגר, מאור לכשרות, עמ' 312-310.
[54] הרב לוינגר, מאור לכשרות, עמ' 308; שם, עמ' 311.
[55] השאלה, שהגיעה לפתחו של הנוב"י, התעוררה בקהילה בה דרו במשותף אשכנזים וספרדים. מסורת הפסיקה הספרדית התירה לאכול את הדג, אך האשכנזים נמנעו מאכילתו. הנוב"י כתב תשובה ארוכה ומפורטת שביקשה להתיר את השטירל ממגוון סיבות, בין השאר – מכיוון שעצם העובדה שהקשקים יכולים להפרד בדרך זו או אחרת, מגדירה אותם כקשקשים (ראו נוב"י תנינא יו"ד, סי' כח). עם פרסום תשובתו של הנוב"י התעורר פולמוס גדול, והיו שטענו כי תשובה זו היא זיוף, אם כי לאחר זמן התברר בבטחון שהיא מקורית. וראו בדרכי תשובה שם, ס"ק יב. וראו בהרחבה על הפולמוס והצדדים השונים שהשתתפו בו – מעוז כהנא, מהנודע ביהודה לחתם סופר: כתיבה הלכתית לנוכח אתגרי הזמן, (ירושלים: מרכז זלמן שז"ר, תשע"ו), עמ' 212-194.
[56] לוינגר, מאור לכשרות, עמ' 310.
[57] שו"ע יו"ד פג ב וש"ך שם, וראו בתפא"י על משנה עבודה זרה; ערוך השולחן יו"ד, פג טו; וראו בשו"ת שואל ונשאל יו"ד ח"ה סי' סד שהביא גם דעה נוספת.
[58] במשנה (חולין, ג ו) הוצגה מחלוקת בין ת"ק, הסבור שמספיק קשקש אחד להתיר את הדג, לבין רבי יהודה הדורש שני קשקשים. בתוספתא הוצגה המחלוקת באופן מעט שונה "כמה קשקשים יהו בו אפילו אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפיר שלו, ר' יהודה אומר שנים" (תוספתא חולין, ג כז). הראשונים נחלקו בהבנת התוספתא – האם לדעת ת"ק נדרשים שלושה קשקשים (שלא כמו שהופיע במשנה), או שמא די בקשקש אחד אך שיהיה באחד מהמקומות שנשנו. להלכה פסק השו"ע (יו"ד פג א) שדי בקשקשת אחת, אך הרמ"א הוסיף (בשם יש אומרים) שצריך להיות הקשקש באחד מהמקומות שנשנו כאן, וסיים "וטוב להחמיר".
[59] רמב"ן על חולין נט א ובראשונים נוספים.
[60] שו"ע יו"ד, פג א.
[61] שם.
[62] ראו דרכי תשובה שם, אות יז.
[63] דג החרב (Xiphias gladius, מכונה גם Swordfish) הוא דג טורף, המצוייד המצוייד בלסת עליונה מאורכת במיוחד, ונחשב כדג מאכל חשוב. במאה ה-16 כתב בעל "כנסת ישראל" (בהגהותיו על בית יוסף יו"ד, פג אות עד) כי "מנהג פשוט בכל קהילות ישראל לאכול דג בעל החרב (הנקרא בלעז פישי אישפאדה), אף על פי שאין לו קשקשת, מפני שאומרים שבשעה שעולה מן הים מחמת כעסה מתנועעת ומשלכת קשקשותיה". עוד הוא מספר על ניסוי אמפירי שערך זקנו, שהוכיח טענה זו. נראה שקביעתו החד משמעית של הכנסת ישראל נתקבלה על ידי כל הפוסקים עד לאמצע המאה ה-20. בשנת תשי"א פרסם הרב טנדלר רשימת כשרות של דגים, ובה נכנס דג הרחב תחת רשימת הטמאים. לטענתו, בדיקה אמפירית של הדג תחת המיקרוסקופ, מגלה שאין התכנות למציאות של קשקשים עליו. כשבא להתמודד עם פסיקת ה"כנסת ישראל" הוא טען שאין ספק כי פסקו מוסב בכלל על מין דג אחר, הנושא גם הוא מבנה הדומה לחרב. פסקו של הרב טנדלר הצית פולמוס רבני מסועף, הקשור גם למאבקים מול קהילת הקונסברטיבים בארה"ב, ולחילוקי דעות בין הרבנות הראשית לרבני ארה"ב. למעשה, כיום דג הרחב נחשב כדג טמא ברוב קהילות ישראל, אך ברומא, בטורקיה, ובכמה מקומות נוספים, מתירים את אכילתו. להרחבה על פולמוס דג החרב, ראו אצל הרב ד"ר ארי צבי זיבוטפסקי, "הפולמוס אודות כשרותו של דג החרב", המעיין נ,ג (תשע), http://shaalvim.co.il/torah/maayan-article.asp?id=366#_ftn17.
[64] בבלי ע"ז, לט ב.
[65] רש"י שם. אמנם, לפי התוספות (שם) השדרה מאפיינת רק דגים טהורים, בעוד הראש החד יכול להופיע גם אצל דגים טהורים, בנוסף לטמאים. הרא"ש (על ע"ז פרק ב סימן מא) סבר כשיטת רש"י, שגם הראש וגם השדרה הם מאפיינים המתאימים לרוב המינים הטהורים והטמאים, אך הדגיש שאין להסתמך על כלל זה בגלל יוצאי דופן, למעט במקרים של תערובות, כשאנו יכולים להסתמך על רוב המינים המצויים.
[66] ראו אצל משה רענן, שם.
[67] כך עולה מפירוש המשנה לרמב"ם בע"ז ב ז; רמב"ם מאכלות אסורות ג כג וראשונים נוספים על הבבלי שם, וכך הבין הש"ך בדעת השו"ע (יו"ד פד ד) שהשמיט סימנים אלו לגמרי.
[68] ראו רמ"א על שו"ע שם; וכן בש"ך שם, ס"ק ו.
[69] משנה רענן, שם.
[70] שם.
[71] בבלי שם.
[72] לוינגר, מאור לכשרות, עמ' 316.
[73] פסקי ריא"ז על חולין, סז ב
[74] משה רענן, שם; מאור לכשרות, עמ' 317.
[75] על הקוויאר ותהליך הפקתו, ראו - https://eureka.org.il/item/50844/%D7%9E%D7%94%D7%95-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%99%D7%90%D7%A8-%D7%91%D7%A2%D7%A6%D7%9D.
[76] ראו סקירה של הדעות השונות באנקלופדיה תלמודית, ערך דגים, סעיף ח.
[77] שו"ע יו"ד פג ח. אמנם, היו שכתבו שבמצבים מסויימים מותר לצרוך ביצים שחורות, אם הם נמצאות בידי ישראל שנאמן לומר שמגיעות ממין כשר. ואילו אחרים אמרו שאין לסמוך כלל על הסימן בצבע הביצים, שלא נזכר בש"ס ובפוסקים, ואסרו גם ביצים אדומות (ראו פסקי תשובה שם, ס"ק פ-פא).
[78] ראו למשל כאן - https://www.badatz.biz/biz/%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%99%D7%90%D7%A8-%D7%A6%D7%9E%D7%97%D7%99-%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A1/.
[79] בנוסחאות אחרות, מר בר רב אשי.
[80] בבלי פסחים, עו ב. רב אשי הסביר שהדבר אסור משום "ריחא ודבר אחר", והסבירו הפרשנים שהכוונה היא לסכנת צרעת (רש"י שם).
[81] שו"ע יו"ד, קטז ב ופרישה שם.
[82] ראו שו"ע או"ח, קעג ב וביו"ד, קטז ג.
[83] רמ"א על יו"ד, שם.
[84] הרי"ף השמיט דין זה מפסקיו לגמרי. וראו ברמב"ם מאכלות אסורות, ט כג, שמדבריו עולה במפורש שהדבר מותר.
[85] שו"ת חת"ס ח"ב, סימן ק"א.
[86] ראו למשל ביביע אומר ח"א, יו"ד סי' ז.
[87] אך ראו בדברי המג"א על או"ח קעג, ס"ק א. וכבר נהגו ישראל להחמיר ולהפריד בין כלי הבשר והדגים, ולהדיחם במים בין זה לזה. אך ראו מה שכתב בפניני הלכה, כשרות ב (המזון והמטבח), לו ד.
[88] ערוך השולחן או"ח, קס
[89] ב"י על יו"ד פז ג.
[90] ראו משנה חולין ח א; וכן כתב במפורש הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט ה) ובראשונים אחרים.
[91] הרמ"א (בדרכי משה שם) כתב שנראה כי "נתערב לרב בשר בחלב", כלומר – שהתכוון לאסור דג עם בשר ובטעות אסר דג עם חלב. באופן דומה כתבו הש"ך, הט"ז, החיד"א ואחרונים נוספים. אמנם, חלק מהאחרונים כתבו שיש לקבל את פסקו של הב"י כלשונו, שיש סכנה גם באכילת דג עם חלב, וראו סקירה ממצה של הדוברים בסוגיה ביחוה דעת, ח"ו סימן מח.
[92] בבלי מועד קטן, יא ב ורש"י שם.
[93] תוספות שם, ד"ה – "כוורא סמוך למסרח".
[94] ראו באתר משרד החקלאות - https://www.gov.il/he/departments/guides/fish-madrich?chapterIndex=6.
[95] שו"ע או"ח, לב יב; שם יו"ד, רעא א. בגמרא (בבלי שבת, קח א) הסתפקו בשאלה האם מותר לכתוב תפילין על גבי עורו של דג טהור, ולא הגיעו להכרעה. על אף שמוסכם שעורו של הדג נחשב כעור (וכמו שיתבאר להלן בקשר להלכות טומאה), ישנה הנחה שבשונה מעור בהמה, לא פוסקת הזוהמה של העור של הדג. הפרשנים נחלקו בהבנת השאלה - יש שכתבו שהאמוראים התלבטו האם עיבוד עורו של הדג מועיל כדי להסיר ממנו את זוהמתו (ריטב"א ועוד), ולא הגיעו להכרעה בשאלה הריאלית. ואילו אחרים כתבו שמבחינה מציאותית, ברור לכולם שריחו של הדג נעלם אחרי עיבוד העור. ומה שהסתפקו בגמרא קשור לסוגיה אגדית שאיננה קשורה למציאות הריאלית (ראו בחידושים המיוחסים לר"ן, שם ובשפת אמת על אתר). ולהלכה פסק הרמב"ם להחמיר.
[96] שו"ע או"ח, קס י.
[97] שו"ע או"ח, רד א.
[98] במשנה (שבת ב ב) נאמר במפורש שלשיטת חכמים מותר להדליק בשמן דגים. אלא שבבבלי (שם, כח א) אמרו בשם רב ברונא - "קרבי דגים שנמוחו, אדם נותן לתוכו שמן כלשהו ומדליק", וכך פסק בשו"ע (או"ח, רסד ה). והסבירו הראשונים, שקרבי דגים משמשים למעשה שמן דגים שאיננו צלול, וגזרו בקרבי דגים שנימוחו משום קרביים שלא נימוחו, ולכן הקילו בתערובת שלהם עם שמן אחר (ראו בית יוסף).
[99] שו"ע או"ח, שח לב. האחרונים נחלקו האם האיסור חל גם על הראוי לאכילת כלבים - לפי המגן אברהם הדבר אסור, שכן במוצאי שבת יכול לאוכלו אדם, ולכן לא חשב עליו להאכילו לכלבו, ואילו הט"ז הקל בכך (וראו במשנ"ב). ובפסקי תשובות (שם) כתב, שכיוון שבשעת רעב יכול לאכול האדם כמעט כל מאכל, ניתן למצוא היתר לטלטל בשעת הדחק אפילו בשר ודגים', אפילו אם היו קפואים, אלא שיזהר לטלטלם כלאחר יד. וראו עוד בשו"ת יביע אומר ז חלק או"ח, לט ב; שו"ת שבט הלוי, א סב.
[100] שו"ת שבט הלוי, א סב; שם ג כט; שו"ת חשב האפוד, א נו, ועוד. הבסיס להיתר הוא שיטת הט"ז דלעיל. ואף על פי שהשו"ע ערוך מחמיר, כתבו שבמקום הפסד גדול, יש לסמוך על דעת יחיד.
[101] ראו פסקי תשובות שח, אות נד, הערה 448, שהביא דעות שונות בעניין. ולהלכה כתב שראוי להחמיר בכך.
[102] שם.
[103] משנה שבת, כב ב. שו"ע או"ח, שיח ד.
[104] רש"י על בבלי שבת, קמה ב.
[105] תוספתא חולין, ג כז.
[106] בפירוש המשנה על מכשירין, ו ג.
[107] פירוש תפארת ישראל (יכין) על משנה שבת, כב ב. וראו גם ערוך השלם, ערך אספנין, הערה 5; מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (תל אביב, תשנ"ז), עמ' 176. וראו בהרחבה אצל משה רענן, "חוץ מן המליח ישן וקולייס האיספנין – קוליאס כל-ימי",פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=19719. הצעה נוספת שעולה במאמר זה היא שה'איספנין' איננה ספרד, כי אם אפמיה שבדרום טורקיה של ימינו. אם הצעה זו נכונה, מציע רענן לזהות את המין הספציפי - Scomber colias, שמצוי בשווקים כדג המשומר במלח.
[108] ראו במשנ"ב ובביאור הלכה, ולמעשה פסק להחמיר.
[109] שו"ע או"ח, תצז א ובמשנה ברורה שם
[110] מגן אברהם שם.
[111] שו"ע שם, סע' ה.
[112] שו"ע או"ח תקלג ד. באופן עקרוני, בחול המועד נאסרו מלאכות שאינן לצורך המועד. עם זאת, מסוגיית הגמרא (בבלי מועד קטן יא א) משמע שמותר לכבוש דגים במלח בחול המועד, גם אם תהליך הכבישה לא יגמר בחול המועד. טעם הדבר, שיכול להפסיק את תהליך הכבישה באמצע ולאכלם ("אגב איצצא") על ידי שטיפה או כיוצא בזה. וממילא הבינו הראשונים, שמותר לעשות כך גם בכמות גדולה של דגים, שיכול להערים ולומר בכל פעם מחדש שאת הדג שכובש עתה יאכל במועד (ראו בית יוסף שם). ולגבי פעולת הדייג עצמה, נאמר שההיתר לצוד בכמות גדולה היא שיכול לומר בכל פעם שמכוון למצוא דג משובח יותר לצורך המועד (מגן אברהם שם).
[113] שו"ע או"ח תקמא א.
[114] ראו בב"י שם.
[115] פסקי תשובות שם, אות א.
[116] שם.
[117] שו"ע חו"מ, רעג יג; שם שע ד.
[118] בבלי כתובות ה א.
[119] ראו ספר הרוקח, סימן שד.
[120] בבלי שבת, קיח ב.
[121] מגן אברהם על שו"ע או"ח, רמב א.
[122] ראו ערוך השולחן או"ח, רמב מג.
[123] ראו למשל, פרי עץ חיים, שער יח, פרק כב. בספר "תקוני תשובה מהאר"י" של הרמ"ע מפאנו נאמר במפורש ביחס לנוהג לאכול בסעודה שלישית דגים - "ועינא פקיחא דלעילא משגיח בעולם, דומיא דעין הדג דלית ליה גבינין".
[124] ספר "שער הכולל", לר' אברהם דוד לאוואוט, יז כה. על מנהג אכילת הדגים בשבת וטעמיו, ראו אצל משה חלמיש, "אכילת דגים בשבת - טעמים ופשריהם", עלי שפר (תש"ן), עמ' 67-87, https://forum.otzar.org/download/file.php?id=30465.
[125] מגן אברהם על שו"ע או"ח תקפג ב.
[126] שער הציון על משנ"ב שם.
[127] דרכי תשובה יו"ד, פג ז, בשם רבי שלום רוקח מבעלז.
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
