אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

דבורת הדבש

ב"ה

דבורה/ דבורת הדבש – Apis mellifera

כללי

ביות

מבנה חברתי

מבנה הגוף

עוקץ

ריבוי הדבורים

התנחלות הדבורים

השלכות הלכתיות להתנחלות הדבורים

הגדרת נחיל

דרכי רכישת הנחילים- מקח וממכר

בעלות על נחיל שנדד:

האכלת הדבורים והחזרתן בשבת

חשיבות הדבורים בחקלאות

היזקי הדבורים, הגנה ותוקפנות

כוורת הדבורים

ייצור הדבש

הגדרת הדבש כמשקה:

רדיית הדבש 

רדיה וריסוק בשבת

כשרותו של הדבש

דינים שונים בדבש

כתיבה: אביעד פרנקל ודוד אייגנר

כללי

משפחה – דבוריים, מחלקת החרקים, במשפחה זו קיימים מינים רבים ביניהם Bombini – דבורת הבומבוס, Meliponini – דבורים חסרות עוקץ ,Euglossini – דבורת הסחלב, ועוד.

דבורת הדבש היא מין של חרק בעל גלגול מלא (שלבי ההתפתחות הם- ביצה, זחל, גולם, בוגר), החי בארגון חברתי מורכב ומשוכלל. הדבורה מייצרת דבש כצורת אגירה של מזונה, על מנת לשמור על התפתחות המושבה בחודשי החורף, ערך זה יעסוק בהשלכות ההלכתיות של ההתפתחות והטיפול בדבורים, הדבש נידון בערך 'דבש'.

במקרא נזכרו הדבורים ארבע פעמים.[1] מאזכורים אלו עולה שלדבורים מבנה חברתי-להקתי, ושהן מתקיפות את אויביהן כקבוצה. שמשון רדה דבש מכוורת שהקימו הדבורים בגווית האריה אותו שיסע.[2] שתי נשים נזכרו במקרא בשם דבורה: הראשונה – מינקת רבקה,[3] והשניה – הנביאה דבורה.[4] הדבורים סובבות את האדם כשבאות לתקוף אותו, דוד המלך מתאר שכך הגויים סובבו אותו.[5]

הדבש נזכר במקרא 55 פעמים, אך רק בשתי פעמים מפורש שמדובר בדבש דבורים - בסיפור שמשון ובמעשהו של יהונתן שטבל מקלו ביערת הדבש[6]. ההנחה הרווחת היא שבשאר האזכורים מדובר בדבש פירות (כמו תמרים או תאנים), אך יתכן שבחלק מהאזכורים הכוונה גם היא לדבש דבורים.[7] הנחה זו מתחזקת למול ממצאי הכוורת בתל רחוב, המעידה שהפקת דבש תעשייתית כבר היתה קיימת בתקופת בית ראשון.[8]

ביות

דבורת הדבש היא החרק הראשון, וכנראה גם היחיד, שביות על ידי האדם בכוונה תחילה. ניצול הדבש והדונג המופק על ידי הדבורים היה ידוע מימי קדם.[9] דבש התמרים ודבש הדבורים היו המקור העיקרי למתק ולהטעים את המזונות[10]. עם זאת, האדם הקדמון לא גידל דבורים, אלא אסף את התוצרת של דבורי הבר. גידול דבורים כענף חקלאי החל כנראה באלף השלישי לפני הספירה. הדבורה שמשה כסמלה של מצרים התחתונה, ואף היוותה אחד מכינוייו של פרעה. להפקת הדבש נודעה חשיבות רבה במצרים, ותיאורים של דבש דבורים נמצאו בציורים ובטקסטים מצריים שונים. בין השאר, מוזכר שם דבש הדבורים כחלק ממזונם של העשירים, אך גם שימש בפולחנים שונים ובייצור תרופות ומשחות. לדונג יוחסו תכונות מאגיות, אך הוא שימש גם לאיטום ועוד. עדויות שונות מצביעות על שימוש גם בתרבויות אחרות באזור בתקופה סמוכה. בספרות החתית, מופיעה הדבורה כסמל של שפע, והחוק החיתי אף מזכיר עונשים למי שגנב נחיל דבורים או כוורת.[11]

כוורות בעולם העתיק: בתבליטים מצריים המתוארכים לשושלת החמישית של הפרעונים נמצא תבליט המתאר את תהליך גידול הדבורים בכוורות העשויות גלילי חימר, אחסון הדבש בכדים ואופן הכנת יין דבש[12]. ממצאים ארכיאולוגים של כוורות התגלו בתל רחוב – אתר ישראלי הממוקם בעמק בית שאן. באתר התגלתה כוורת עשויה גלילי טין, המתוארכת לאמצע תקופת הברזל 2, ושמשה להפקה מסחרית של דבש.[13] בשרידי חלות הדבש של הכוורת, התגלו חלקי דבורים, ואף דבורים כמעט שלמות. אלו השרידים היחידים של דבורים מן העולם העתיק. יש לציין כי שרידי הדבורים תאמו לתת המין האנטולי, שאיננו מין בר בישראל, מה שמעיד בסבירות גבוהה על ייבוא של זן מסחרי ממרחק רב.[14] עיין ערך כוורת.

הגזע שהיה נפוץ בארץ בימי קדם הוא של הדבורה הסורית. במשך הדורות נכחד הזן מישראל, בעקבות השבחה שיטתית על ידי החקלאים, שהעדיפו את הגזע האיטלקי שנוח לטיפול, ומצטיין בכושרו לייצור כמות גדולה של דבש.[15]

מבנה חברתי

הדבורים מחלוקות לשלוש קבוצות (קסטות) נקבות פועלות, מלכות וזכרים, ההבדלים בין הזכרים לנקבות הם גנטיים, והם מתבטאים בין השאר גם בגדלם הפיזי.

מושבת הדבורים מאורגנת מסביב למלכה, שהיא הנקבה הפורייה היחידה. רוב אוכלוסיית המושבה בנויה מפועלות, המבצעות עבודות רבות ושונות: הן אלו שבונות את חלות הדונג, מהן מורכבת הכוורת. הדונג מופרש מבלוטות ייעודיות הממוקמות בשיפולי בטנה של הפועלת.[16] בימיה הראשונים עוסקת הפועלת בניקוי התאים והכנתם, בהמשך בהאכלת הזחלים, כמחסנאית, מנקה ובנאית. רק בחייה הבוגרים יוצאת הפועלת מהקן ומתחילה לאסוף מהפרחים צוף, אבקה ומים. תפקידם של הזכרים מתמצה בהפריית המלכות הצעירות, במהלך מעוף הכלולות שלהן, ולאחר מכן הם מתים. כל מלכה מזדווגת פעם אחת בחייה, תאי הזרע נשארים פוריים במשך שנים. לאחר ההפריה מטילה המלכה ביצים בתאי הכוורת, הבנויים בצורת משושה. לאחר שלושה ימים בוקעים הזחלים, המוזנים על ידי הפועלות. לאחר מספר ימים הופך הזחל לגולם בתוך תאו, וכעבור 12 ימים בוקעת הפועלת הבוגרת. זחלי המלכות מגודלים בתאים מיוחדים "מלכונים" וניזונים מ"מזון מלכות".[17]

מבנה הגוף

לדבורת הדבש גוף שעיר. לגופה ארבע כנפים קרומיות. מבנה הגוף של המלכה ושל הפועלות שונה. אורך גופה של המלכה גדול יותר (19 מ"מ מול 15 מ"מ אצל הפועלת), ושחלותיה מפותחות באופן ניכר. רגליה האחוריות של הפועלת מותאמות לאיסוף האבקה – הם מצוידות במברשת ובסל איסוף. לסתותיה של הפועלת מפותחות במיוחד.

עוקץ

העוקץ של הדבורה הוא אמצעי ההגנה העיקרי שלה. הארס המופרש ממנו עשוי מחומרים שונים, העלולים לגרום לתגובה אלרגית מסוכנת לבני אדם הרגישים אליהם, ובמקרים קיצוניים, אפילו למוות. כאשר העוקץ מוחדר לעור גמיש (כמו של האדם), נעקר העוקץ יחד עם בלוטת הארס, דבר הגורם למותה של הדבורה.[18]

ריבוי הדבורים

המלכה מטילה ביצה בכל תא ו3 ימים אחרי ההטלה הביצה בוקעת. הזחל הקטן חי בתחתית התא, והפועלות עוברות מתא לתא ומזינות את הזחלים. בשלושת הימים הראשונים מואכלים הזחלים ב "מזון מלכות" עשיר בחלבונים ובוויטמינים, המופרש מבלוטות הלוע המפותחות והפעילות של הפועלות הצעירות. לאחר שלושת הימים הראשונים מזינים את זחלי הפועלות באבקה ובדבש. משסיים הזחל את גידולו סוגרות הפועלות את פתח התא במכסה דונג. בתא הסגור מתגלם הזחל וכעבור מספר ימים הדבורה בוקעת.[19] לעובדה זו ישנה השלכה לדיני כשרותו של הדבש, שיש לבחון לאחר הרדייה שלא נותרו ולדות בדבש.

התנחלות הדבורים

בחורף, בזמנים בהם אין די מזון, הטמפרטורה נמוכה ועוד, מצטמצמת הכוורת לכדי אלפים בודדים של דבורים, אלם באביב היא יכולה לגדול לעשרות אלפי פרטים. הצפיפות הגוברת מגרה את הפועלות לבנות מלכונים (תאים יעודיים שהביצים המוטלות בהם יעשו למלכות). סמוך למועדת גיחתן של המלכות הצעירות מתחיל תהליך של ההתנחלות בקן. אל המלכה הזקנה מצטרף חלק מן הפועלות, ויחד הן נוטשות את הכוורת ויוצרות נחיל. בדרך כלל מתיישב הנחיל הפורש באופן ארעי על ענף של עץ סמוך בצורת אשכול דבורים. מן האשכול יוצאות פועלות המסיירות בסביבה כדי למצוא מקום מתאים למשכן קבע: חלל בגודל מתאים שפתחו צר והוא מוגן מגשם ומרוח, מבודד משינויי טמפרטורה קיצוניים, כתוצאה מקרינת שמש. הסיירות החוזרות לנחיל "מדווחות" על המקומות שגילו, ותוך יום יומיים יוצא כל הנחיל כענן שקוטרו כדי 20-10 מ' ונע בזמזום עז אל משכן הקבע. במקרים נדירים יש שיציאת הנחיל למקום הקבוע מתעכבת, ואז בונות הפועלות חלות על הענף החשוף. לדבוריות כאלה אין סיכוי לעבור את החורף. בינתיים מגיחה בכוורת הישנה מלכה צעירה, והורגת את שאר המלכות הצעירות העומדות להגיח. תוך כשבוע ימים מוכנה המלכה לצאת למעוף כלולות; ביום חמים היא עפה מהכוורת ומתרוממת לגובה. זכרים רבים, הממתינים בריכוזים מיוחדים, רודפים אחריה. אחד מצליח להזדווג אתה. המלכה יכולה להיות מופרית על ידי זכרים אחדים, במעוף כלולות אחד או יותר. לבסוף היא חוזרת לקן, ולאחר מעוף אחד או יותר היא מתחילה להטיל. מעתה היא נשארת בכוורת, ועוסקת בהטלת הביצים בלבד.[20] במידה ונוצר עומס נוסף בכוורת מלכה זו יוצאת עם נחיל נוסף להתנחל במקום אחר. בכל התנחלות יוצאת מלכה מהכוורת, אולם היציאה הראשונה היא הגדולה ביותר ולאחר מכן בכל יציאה של נחיל מספר הדבורים קטן יותר. יש ויציאת הדבורים נגרמת בשל חוסר במזון מספק.

הדבורים מושכות האחת את השניה בעזרת פרומון המשוחרר מבלוטה ייעודית (בלוטת נאסונוב – Nasonov gland), הדבורים משתמשות בו בעת מעבר מכוורת לכוורת וכן בעת מציאת פרחים בעלי צוף.

בעת מעבר זה ניתן לצוד את הדבורים שנדדו ולהכניסן לתוך כוורת חדשה על מנת שתתנחלנה שם.

השלכות הלכתיות להתנחלות הדבורים

התנחלות הדבורים והשלכותיה ההלכתיות נידונה בדברי חז"ל במספר דינים: 1. מקח וממכר- דרכי רכישת הנחילים. 2. דיני גזל לאחר שנחיל נדד באופן עצמאי. 3. החזרתן לכוורת בשבת ובמועד. 4. הכנת מקום ובו מזון ובכך הדבורים תינדדנה למקום זה.  

הגדרת נחיל: נחיל הוא להקה של דבורים שיש להם מלכה.[21] ניתן על ידי יצירת מזון (פיתוי) לגרום להן להתנחל במקום בו האדם מעוניין לגדלן.[22] 

דרכי רכישת הנחילים- מקח וממכר: אדם המוכר את הכוורת מוכר גם את הדבורים שמקננות בה[23] אך כשהוא מוכר את הדבורים הוא לא בהכרח מוכר גם את הכוורת[24]. נחילי הדבורים נקראים 'פירות הכוורת'[25], נחלים אלו נקראים פירות מכיוון שהכוורת ממשיכה להתקיים גם אחר כך.[26]

ניתן למכור פירות אלו למשך זמן למרות שהנחילים עדיין לא קיימים, ואין זה נחשב כדבר שלא בא לעולם, מכיוון שהמכירה היא של הכוורת הקיימת לצורך התוצר שניתן להפיק ממנה.[27] הנחילים האיכותיים ביותר הם שלושת הנחילים שיוצאים בתחילת עונת ההתנחלות, בכל תשעה או עשרה ימים[28], ולאחר מכן על מנת לוודא שהכוורת תמשיך להתקיים, יש ליטול את הנחילים לסירוגין, דהיינו להותיר נחיל אחד ולקחת נחיל אחר.[29] הנחילים שיוצאים לאחר שלושת הנחילים הראשונים הם פחות איכותיים, אך יש מקומות בהם ניתן להוציא מהכוורת גם עשרה נחילים בעונה.[30] פעולה זו נקראת 'סירוס'. אפשרות נוספת לפעולה זו, היא שמותר לבעלים על מנת שהדבורים תישארנה בכוורת בכוורת ושלא יצרו נחילים חדשים היא האכלת הדבורים בחרדל, ומתוך חריפותו הדבורים עסוקות באכילת הדבש ולא ביצירת והאכלת הולדות[31].

רכישת חלות דבש: הדבורים אוגרות את הדבש בתוך 'חלות דבש', כשאדם מוכר לחברו חלות דבש, עליו להותיר לפחות שתי חלות על מנת שהדבורים תוכלנה להמשיך ולהתקיים גם בחורף[32].

בעלות על נחיל שנדד: מכיוון שדבורים הן חרקים שנודדות מטבען, וזו דרך ההתרבות הרגילה שלהם, אם נחיל נדד מעצמו והתנחל בחצר של אחר, אין בתפיסתן משום גזל מהתורה[33], ומותר לבעל החצר לקיימן ולזכות בהם מהרגע שבו הן נכנסו לחצרו[34], אך הדבר תלוי בכך שידוע שהבעלים התייאש.[35] גם אשה או קטן נאמנים לומר מאיזו חצר הנחיל יצא, לשם החזרת הנחיל למקומו, מותר לעבור בשדה חברו על מנת להציל את נחילו, ועליו לשלם מה שהזיק בשדה חברו[36]. במקרה ובו הנחיל התנחל גם על ענפים בחצר אחרת, נחלקו התנאים האם במידה והנחיל התנחל על עץ של חברו, האם מותר לקצוץ את הענף על מנת לקחת בחזרה את הנחיל, לדעת הסוברים שהדבר ניתן, זהו חלק מתנאי יהושע בכניסה לארץ[37], שניתן לרדת לשדה חברו ולקצוץ את הענף במידה והתנחלו שם דבורים.[38]  

נחיל שיצא בחול המועד מהכוורת מותר ללכדו ולהחזירו לכוורת בחול המועד[39]. 

האכלת הדבורים והחזרתן בשבת

 אסור לתת לפני הדבורים מים או מזון בשבת, מפני שהן יכולות למצאם בעצמם, ונחשב הדבר כטרחה שלא לצורך.[40] אך במידה ויש חשש שהדבורים יברחו מותר להאכילן.[41]

חשיבות הדבורים בחקלאות

דבורים הן בין החרקים החשובים ביותר בחקלאות בפרט, ובעולם הצומח בכלל, בשל העובדה כי במהלך מעופן וחיפוש הצוף הן מאביקות את הצמחים. בשנים האחרונות ישנה ירידה בכמות החרקים המאביקים בכלל, והדבורים בפרט, ובמיוחד הדבר נצרך בחממות בהן החרקים אינם יכולים להיכנס בצורה חופשית, לשם כך מקובל להכניס כוורת למטע או לחממה, לעיתים דבורי דבש ולעיתים דבורת 'בומבוס', ראה להלן.

לפעולות אלו ישנן מספר השלכות הלכתיות: בשמיטה אין לייצר פרי חדש, מכיוון שפעולה זו אינה נצרכת לקיום האילן, ולכן אין להכניס דוברים למטע לשם כך, אולם במקרים בהם ללא פעולות אלו לא יהיה פרי בכמות מספקת, אפשר להקל בהאבקה באמצעות דבורי דבש^[42] או דבורי 'בומבוס'. בחול המועד אין להכניס דבורים למטע או לחממה באופן יזום, משום שאין זה דבר האבד.

היזקי הדבורים, הגנה ותוקפנות

מהמשנה במסכת בבא בתרא ניתן ללמוד כי החרדל נחשב כמין מזיק לדבורים[43]. לדעת חכמים, מי שרוצה לזרוע שדה חרדל, צריך להרחיקו מספיק מכוורות הדבורים של חברו, על מנת שלא יזיקו. לעומת זאת, רבי יוסי מתיר לו לזורעו אף בלא הרחקה.[44] רש"י מסביר שההיזק לדבורים נגרם בשל חריפותו של החרדל, מה שגורם להן לצרוך יותר דבש ובכך להפסיד את בעל הכוורת.[45] בגמרא מתבאר טעמו של רבי יוסי שאינו דורש הרחקה – מפני שגם בעל החרדל ניזק מן הדבורים, ויש כאן נזק הדדי.[46] בשו"ע פסק שמן הדין אין צריך להרחיק, אך מכל מקום צריך להרחיק ג טפחים כדי שלא יהיה כמזיק בידיים.[47]

הדבורים נמשלו לצבא המגיע לתקוף במהרה[48], צבא זה הוא "חיל גיבורים עוקצים כדבורים"[49]  יש להרחיק את הדבורים מהעיר חמישים אמה כדי שלא יזיקו את בני האדם, לדעת רבי נתן מגדל דבורים כמגדל כלבים[50].

כוורת הדבורים

בטבע בונה הדבורה את הכוורת בחלל סגור בעל פתח צר, דוגמת גזע עץ חלול או נקיק סלע. בתוך החלל בונות הפועלות את חלות הדונג, שתאיהם מיועדים לגידול הוולדות ולאגירת דבש.[51] ביות הדבורים דרש הכנה של כוורות מלאכותיות. בעת העתיקה השתמשו בחומרים כמו קש, בוץ או חרס לבניית הכוורות, והן היו גליליות על פי רוב. כיום הכוורות עשויות בעיקר מעץ, הן מלבניות ואטומות למים.[52] על מנת לוודא כי המלכה אינה עוברת לתאי הדבש מניחים רשת בין קומות הכוורת. הדונג מופרש מבלוטות יעודיות הקיימות בבטנן של הדבורים, בצורת קשקשים, את הקשקשים הן מעבירות ברגליהן ומגישות אותן ללסתות בעזרתן הן בונות את התאים המשושים של החלה. אין רווחים בין התאים ודופנותיהם משותפות. כך יוצרות הפועלות חלה מאונכת בעלת שתי שכבות תאים שפתחיהם פונים לצדדים. התאים שבמרכז החלה משמשים לגידול ולדות, והתאים שבהיקף - לאגירת דבש. אבקת הפרחים נאגרת סמוך לתאי הוולדות. כמות האבקה מותאמת למספר הוולדות. האבקה אינה נשמרת זמן ארוך כמו הדבש, ובתקופות של מחסור באבקה מצטמצמת הטלת המלכה. הדבורים אוגרות דבש בעונות שפע, והמלאי מאפשר להן להתקיים בתקופות קשות - בעונת החורף ובחודשים היבשים של סוף הקיץ[53]. ולכן אם אדם קנה מחבירו חלות דבש, עליו להותיר בכוורת שתי חלות, כדי שהדבורים תוכלנה לקבל מהן את מזונן.[54] מותר לפרוס בשבת מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת, בשביל להגן עליהן מהחמה או מהגשם. אמנם, יש לעשות זאת באופן שלא יתכוון לצודן, ושתהיה לדבורים אפשרות לצאת מן הכוורת.[55]

ייצור הדבש

דבש הדבורים נחשב כמרכיב נפוץ בתזונת האדם. נוסף על כך, משמשים תוצרי הדבורה כמרכיב חשוב ברפואה המסורתית: כבר בימי קדם השתמשו המצרים בדבש לריפוי פצעים ועוד. מחקרים מהשנים האחרונות מראים את היתרונות הפרמקולוגים של שימוש בתוצרי הדבש, ביניהם עיכוב של חיידקים פטריות ווירוסים.[56] חשיבותה של דבורת הדבש לאדם אינה נובעת רק מתוצרי הדבש והדונג שלה, אם כי גם בתפקיד המכריע שלה כמאביקה של צמחים חקלאיים.[57]

כאמור לעיל, תפקידן של הפועלות הבוגרות הוא באיסוף הצוף מפרחי בר. לאחר שמציצה את הצוף, שעיקרו תמיסת סוכרים, הוא נכנס לזפק שנקרא "קיבת הדבש", ובו מתרחשות מספר פעולות אנזימתיות. הפועלת חוזרת לקן ולעיתים מעבירה את הצוף לפועלת צעירה שממשיכה לעבד אותו. בהמשך, מוכנס הצוף לאחד מתאי הדבש שבכוורת ושם הוא עובר את עיבודו הסופי לדבש – תהליך מורכב, הכולל בין השאר אידוי מים שמזורז על ידי נפנוף כנפיים נמרץ של הפועלות. התוצר – דבש – הוא למעשה תמיסת על רוויה של סוכר, המכילה בעיקר גלוקוז ופרוקטוז. הרכב הדבש תלוי בפרחים מהם נאסף הצוף, בעונת השנה ועוד.[58] 

כלל הדבורים בכוורת ניזונות מדבש ומאבקני פרחים. אמנם, הוולדות שמיועדות להתפתח למלכות מואכלות בתרכובת אחרת, הנקראת מזון מלכות. מזון מלכות מיוצר על ידי הפועלות בתהליך שונה מתהליך יצור הדבש ומופרש מבלוטות הלוע. מזון המלכות מכיל כמות גדולה של חלבונים והורמונים שונים.[59] ניתן עם זאת להאכיל את הדבורים בתמיסת סוכר, במיוחד בזמנים בהם אין פריחה משמעותית. 

הגדרת הדבש כמשקה: דבש דבורים הוא אחד משבע המשקים המכשירים לקבל טומאה, ולכן האוכל מאכל שטבל בו צריך ליטול את ידיו (בלא ברכה).[60]  ההלכה שדבש נקרא משקה נלמד מהאמור בספר דברים[61]  – "ויניקהו דבש מסלע".[62] 

רדיית הדבש 

על מנת לרדות את הדבש ולגרום לכך שהדבורים לא יתקיפו את האדם, מקובל מימי קדם להשתמש בעשן, הדבוראי משתמש בכלי שנקרא מַדֵּף, שעשוי מתכת ולו שני חלקים, בחלקו האחד מבעירים אש מעשבים, זרדים וכדומה, וחלקו השני הוא מפוח שמפזר את העשן שנוצר, לא ברור לחלוטין מהו המנגנון המשפיע על הדבורים, אך פיזור העשן גורם לכך שהדבורים לא יתקיפו את הדבוראי הבא לרדות, בעת פיזור העשן הדבורים פעמים רבות אוכלות דבש רב. יתכן שזו כוונת הפרשנים בהיזק החרדל את הדבורים שבשל שפיהן מר הן אוכלות דבש רב יותר.[63]

בחז"ל הוזכר "מדף של דבורים" ישנם שני הסברים למדף זה. כלי יעודי ליצירת עשן או מעין מדף שהונח סמוך לכוורת, עליו הניחו את החומרים יוצרי העשן. כלים אלו אינם מקבלים טומאה משום שהם משמשים רק לבעלי חיים ולא לאדם.[64]

בראשונים הובא שרדיית הדבש מהכוורת נעשתה על ידי המתת הדבורים או העברתן לכוורת אחרת[65]

כשהדבש נמצא בתוך תאי הדונג בכוורת הוא נחשב כ'אוכל' ולא כמשקה, התנאים חלקו מתי יהיה ניתן להגדיר כמשקה, לדעת בית שמאי 'משיחרחר'. שלב זה הוא שלב ראשוני שבו מעשנים סמוך לכוורת כדי להרחיק את הדבורים[66] או השלב שבו האדם מעלה במחשבתו כדי לרדות את הדבש[67] הסבר נוסף הוא חימום החלה כדי להוציא את הדבש[68]. ולדעת בית הלל 'משירסק'- כשחותכים בסכין את הכוורת ומציאים את החלות על מנת לרדותן.[69]

חלות הדבש נקראות גם יערות דבש. החלה בנוי על משטח, שמשני צדדיו, הפועלות בונות את התאים, בכוורת ישנם מספר רב של חלות "ויש בו י' חלות או עשרים זה בצד זה משעוה ודבש מעורב יחד".[70]  חלות דבש אינן מקבלות טומאה כשהן מונחות על הקרקע, מכיוון שהן נחשבות כמחוברות לקרקע.[71]

רדיה וריסוק בשבת

אסור לרדות בשבת דבש מהכוורת, מפני שדומה לעוקר דבר מגידולו.[72] אמנם, שאם נתלשו חלות הדבש ממקום חיבורן בכוורת לפני שבת, מותר לרדותן בשבת ולאכול את הדבש הדבוק מסביבן.[73] ומכל מקום, אסור לרסק את החלות כדי למצות את הדבש מהשעווה.[74] חלות דבש שרוסקו מערב שבת ויצאו מעצמן אסורים בשימוש בשבת, אך לדעת רבי אליעזר ניתן להשתמש בהן בשבת[75].

כשרותו של הדבש

הדבורה נחשבת כבעל חיים טמא, האסור באכילה.[76] כלל בסיסי בהלכות כשרות הוא ש"היוצא מטמא, טמא". אף על פי כן, דבש דבורים מותר באכילה, למרות שהדבורה היא בעל חיים טמא.[77] התנאים נחלקו בטעם הדבר: יש מי שהסביר שהטעם הוא "מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן". כלומר, בניגוד לחלב או ביצים שעיקרם מתהווה בגוף בעל החי, הרי שמקורו של הדבש בפרחים, והוא רק עובר עיבוד מסויים בגוף הדבורה.[78] אמנם, אחרים למדו ההיתר של הדבש מדרשת הפסוקים, כגזרת הכתוב.[79] ובכל מקרה, כתבו ראשונים שאין בו משום איסור "אבר מן החי".[80]

הראשונים דנו במקרה השכיח בו נשארים בדבש שאריות מגופי הדבורים, וכתבו שהדבש מותר משום שהשאריות נחשבות כנותן טעם לפגם.[81] מכל מקום, כתבו אחרונים שלכתחילה אין לאכול דבש בלא סינון, הן בגלל שאריות הדבורים והן בגלל הנמלים השכיחות בדבש.[82]

דינים שונים בדבש

אף על פי שהדבש אינו נחשב כגידולי קרקע, ניתן לרכשו בכסף מעשר שני, כדין גידולי הגידולים של הקרקע.[83]

נראה שדבש דבורים נכלל באיסור הקטרת דבש על המזבח.[84] וכתב הרמב"ם שמשום כך, אם נתערב דבש ביין של ישראל, אין מגעו של נוכרי אוסרו, שכבר אינו ראוי להתנסך.[85]