אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

גפת

ב"ה

גפת

שאריות המוצקים לאחר מיצוי השמן נקראים גפת[1], גפת זו מכילה כ5- 8% שמן, וכן חלקי הפרי, נוזלים שונים של הזית, ועוד[2]. בזמן חז"ל השימוש בגפת זו היה בעיקר להסקה, בישול ואפיה, חז"ל דנו במספר מקרים ביחס לכך: שביעית- מותר להשתמש בגפת שנותרה מזיתי שביעית לצורך הסקה.[3] שבת: בשבת אין להשתמש בתנור שהוסק בגפת ועצים, אלא אם כן הזיז את הגפת לצד התנור וכיסה אותה במעט אפר (גרף וקטם) כדי שלא תבער בשנית.[4] האש נדלקת היטב במדורה העשויה מגפת, ולכן דין שהאש תדלק אפילו מעט בגפת בערב שבת כדי להתיר שימוש בה בשבת[5]. וכן אין לטמון בערב שבת תבשיל בגפת של זיתים או שומשום מכיוון שגפת זו "מוסיפה הבל".[6] דיני שכנים: אין להניח גפת בסמוך לכתלו של חברו[7]. כאמור יש שמן ונוזלים שונים בגפת זו, עיקר יציאת השמן מהגפת הוא בשנה הראשונה לאחר העצירה.[8] כשאדם מפריש תרומות ומעשרות מהשמן עליו לכוון לכתחילה גם על השמן המצוי בגפת[9]

עקר זיתים

כאמור בערך זית- העץ והפרי העקר הם השאריות הנוזליות הנותרות מכל תהליך יצור השמן, פעמים רבות, וביחוד בבתי בת בני כמה עשרות שנים, במהלך היצור מזרימים כמויות גדולות של מים על מנת להקל על הפרדת השמן מהמוצקים, המים הנותרים נקראים "עקר", והם מהווים נזק סביבתי משמעותי.[10]