אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
ב"ה
בכור בהמה טהורה
כתיבה: אביעד פרנקל
בכור בהמה טהורה הוא שור, כבש, או עז, ממין זכר, שנולד ראשון לאמו.[1] הבכור קדוש מרחם, ובזמן שהקרבנות נוהגים בישראל הוא נאכל על ידי הכהן אחרי זריקת הדם והקטרת האימורים.[2] אסור להשתמש בבכור או לגזוז את צמרו, מפני הקדושה שחלה עליו.[3] בנוסף, הוא נחשב כאחת ממתנות הכהונה הניתנות לכהנים. לפיכך אף אם נפל מום קבוע בבכור ולא ניתן להקריבו למזבח, עדיין יש לתתו לכהן. [4] ויכול הכהן להאכילו לכל אדם, ואפילו לנכרי.[5]
לאחר שחרב בית המקדש, לא ניתן להקריב בכור בהמה טהורה. עם זאת, בניגוד למעשר בהמה שחכמים תקנו לאחר החורבן שאין לעשר את בעלי החיים שנולדו בשנה האחרונה מחשש תקלה.[6] הבכור קדוש מרחם, ולכן אין הבכורות ניתרים לאכילה עד שיפול בהם מום ויפסלו לקרבן.[7] כדי למנוע מצבי תקלה שונים כתבו הפוסקים שמצווה למכור לנכרי חלק מגוף המבכירות, כדי שהנולדים מהם יופקעו מדיני בכורה מלכתחילה (וראו להלן).[8]
הגדרת הבכור
במקורות נזכרו שני תנאים להגדרת בהמה מסוימת כבכורה: א. שיהיה הוולד הראשון שיצא מרחמה של האם (שנאמר בפסוק – 'פטר רחם'). ב. שלא יהיו לאותה אם וולדות קודמים (גם אם לא יצאו דרך פתח הרחם). אם נולדה נקבה בראשונה, הבא אחריה איננו בכור, אף על פי שהנקבות אינן קדושות בבכורה.
בכור בהמה טהורה נחשב כן רק אם הוא נולד בהמלטה טבעית (ולא בניתוח קיסרי)[9], וכן אם אמו לא הפילה בעבר[10]. הפלה שפוטרת את הולד שנולד לאחר ההפלה מבכורה, היא רק אם הופל ולד שהייתה אפשרות לזהותו כולד, ולא כדימום בלבד[11]. באופן מעשי, לא תמיד פשוט להבין האם אכן נולד נפל, מכיוון שבשלבים המוקדמים של ההיריון העובר מאוד קטן והוא מצוי בתוך שיליה המלאה כלי דם, ולכן קשה מאוד להבחין האם אכן היה ולד בדימום זה. חז"ל למדו שסימן לנפל בבהמה דקה (כלומר – כבש או עז) הוא הטינוף, כלומר – יציאה של נוזל שבתוכו נימוח העובר מרחמה של הבהמה.[12] ואמרו שצריך להראות את הנוזל לרועה חכם שיוודא שאכן מדובר בשאריות של עובר.[13] אמנם, בבהמה גסה (כלומר - בקר) יש צורך שתוציא הבהמה את השליה או "חררה" מלאת דם, כלומר קריש דם גדול, כדי להוכיח שאכן היה הריון.[14] והסבירו שבבהמה גסה יכול להיות טינוף אף בלא וולד.[15] הספרות הווטרינרית המודרנית מצביעה על מספר מצבים שיכולים לדמות הפלה בבהמה למרות שכלל לא היה הריון. בין השאר מוזכר דימום או הפרשות וגינליות שקשורות למחזור הייחום של הבהמה, כמדמה מצב של הפלה.[16]
למעשה כתבו הפוסקים[17] שהפלה שפוטרת מבכורה את הולד שנולד לאחר ההפלה, היא רק אם הופל ולד שהייתה אפשרות לזהותו כולד, ולא שנצפה דימום בלבד[18]. דימום וגינאלי בלבד ללא שאריות ולד אינו פוטר את הולד הבא מבכורה, גם אם הוא כהה יותר או בכמות גדולה יוותר מאשר בדימום וסת רגיל. ספיקת ולד, שלא נצפתה על ידי המגדל, גם אם זוהה הריון בבדיקת דם או נצפה ולד בבדיקת אולטרסאונד, ולאחר מכן בהמלטה התברר שהנקבה הייתה "ריקה", אינה פוטרת את הולד הבא מבכורה, והולד הבא יהיה בכור גמור.[19]
במידה וההפלה היתה בשליש האחרון של ההריון, שבה יש כבר ולד שלם, פוטרת את הבא מבכורה[20], במידה וההפלה היתה בשלב מקדים יותר יש לבחון את הנפל לגופו, אם יש בו כבר צורת ולד.
לאחר ההמלטה- חכמים נחלקו לגבי הגדרתו המדויקת של הבכור: לפי רבי עקיבא, צריך שיתקיימו בבכור שני התנאים – הוא צריך להיות הוולד הראשון של האם, ושייוולד באופן טבעי. אך אם נולד הראשון על ידי ניתוח קיסרי (ראו ערך), ולא יצא דרך תעלת הלידה, הוא איננו נחשב כבכור, ואיננו עונה על ההגדרה של "פטר רחם".[21] באותו אופן, הוולד הבא שייוולד גם הוא לא ייחשב כבכור מפני שלא היה הוולד הראשון. לעומת רבי עקיבא, רבי טרפון חושב שייתכן ודי באחד מהתנאים כדי להחשיב כבכור, ולכן שני הוולדות במקרה כזה יחשבו כבכור מספק.[22] הלכה כרבי עקיבא (וראו עוד בערך יוצא דופן).[23]
הטיפול בבכור
הטיפול בבכור מוטל על הבעלים עד שיגדל מעט, ואז ימסרהו לכהן.[24] לאחר מכן מוטל על הכהן לטפל בבכור עד שיפול בו מום באופן טבעי, ויוכל לשוחטו. אסור לכהן לסרב לקבל מיד ישראל את הבכור, עד שיפול בו מום בדרך טבעית, ואסור לו לעבוד בו או לגוזזו. כמו כן, אסור להפיל בו מום באופן מכוון, כמו שיתבאר להלן ('המומים המתירים').
המומים המתירים
כדי שמום בבכור יתיר אותו לאכילה צריך הוא לעמוד בשני תנאים: א. הוא צריך להיות מום קבוע, שאינו עתיד לעבור. לכן לדוגמא, מחלת עור שעתידה להתרפא איננה נחשבת כמום מתיר.[25] ב. הוא צריך להיות במקום גלוי בגופה של הבהמה, ולא במקום מוסתר (כמו שבר בצלעות וכיוצ"ב).[26] לאחר שנפל בבכור מום כזה, צריך להראותו לחכם הבקיא במומי בהמה כדי שיפסוק שמותר הבכור באכילה לכהן. הפוסקים כתבו שבדורותינו אין אנשים הנחשבים כמומחים לעניין זה ולכן כתבו שצריך שלושה מ"בני הכנסת", כלומר – תלמידי חכמים, שאינם בקיאים במיוחד במומי בכור, על מנת להתירו.[27]
באופן עקרוני, המומים המתירים את הבכור שווים למומים הפוסלים בהמה מקורבן (ראו ערך: מומי בהמה). עם זאת, כתבו הראשונים שכיוון שאין מתירים על פי מומחה, יש להתיר רק על סמך מומים מובהקים. בין המומים שנזכרו בהקשר זה הוא קטיעה של גפה, מום בעין שהביא לידי עיוורון, חיתוך הזנב ועוד.[28]
אסור להטיל מום בבכור כדי להתירו. ואם הטיל בו מום באופן ישיר או עקיף, קנסוהו שלא לשחוט את הבכור עד שייפול בו מום נוסף. אם אמר לנכרי להטיל מום כדי להתיר את הבכור, אין הוא ניתר בכך. אך אם הפיל נכרי מום בבכור מדעתו, שלא על מנת להתירו, מותר לשוחטו.[29]
אף על פי שחכמים גזרו על מום שהוטל בבכור בכוונה להתירו, התירו להטיל מום בבכור בזמן הזה שאינו עומד להקרבה בהיותו עובר, אך בתנאי שהדבר יעשה קודם שיצא לאוויר העולם.[30] עם זאת, היו מהראשונים שכתבו שאין לעשות זאת כיום, שאין אנו בקיאים בפעולה זו, ויש חשש שיצא רובו בטרם הטלת המום ואז יתחייב כבר בבכורה.[31]
שיתוף נכרי במבכירות בזמן הזה
כיום נוהגים לפטור את בעיית הבכורות על ידי שיתוף נכרי במבכירות (כלומר, בנקבות שטרם ילדו).[32] מנהג זה מבוסס על ההלכה שבכור בהמה קדוש רק אם כולו בבעלות ישראל, אך אם היתה לנכרי שותפות בבכור או באמו בטרם ההמלטה הוא אינו קדוש.[33] מסוגיית הגמרא נראה שמכירה של הבכור לנכרי אסורה, מפני שמפקיעו מקדושתו.[34] עם זאת, כבר הראשונים מתארים מציאות בה הנוהג הרווח היה להקנות לגוי חלק בגופן של המבכירות, והסבירו את הנוהג באופנים שונים.[35] בשו"ע כתב שכיום שיתוף נכרי במבכירה הוא מצווה לכתחילה, כדי למנוע מצב בו יוולד בכור ויבואו להנות ממנו בגיזה ובעבודה.[36]
פרטי המכירה המועילה להפקעת קדושתו של הבכור סבוכים, ונידונו בהרחבה בפוסקים. בין השאר דנו בגמרא ביחס להיקף השותפות שנדרשת כדי שהקדושה תופקע, ונחלקו בכך אמוראים.[37] להלכה כתב השו"ע שדי בכך שתהיה לנכרי שותפות מינימלית באם. אמנם, היו מהאחרונים שכתבו שיש להחמיר לשתף את הנכרי באיבר חיוני כמו הריאה או הראש, שבנטילתם לא ייתכנו חיים לבהמה.[38] והיה מי שכתב שהמנהג במקומו הוא למכור את הבהמה כולה לנכרי.[39]
סוגיה נוספת שנידונה בהרחבה קשורה לאופן הקניין: הראשונים נחלקו באופן בו גוי יכול לקנות מטלטלין או בהמה מיד ישראל,[40] ולהלכה פסקו שצריך שיתן הגוי מעות וגם ימשוך את הבהמה, כדי לצאת מידי הספקות.[41] בעיה מתעוררת כאשר רוצים למכור מספר רב של מבכירות לגוי, כאשר הגוי לא יכול לקנותם במשיכה, ואפילו לא נמצא על ידם. הפוסקים הזכירו פתרון נוסף, והוא שיקנה הבעלים לנכרי חתיכה קטנה בקרקע עליה עומדת הבהמה, וכך המקום יקנה חלק באם.[42] על שיטה זו מסתמכים במכירות גדולות, בצירוף דרכי קניין נוספים כמו קניין חליפין, קניין סיטומתא ומכירה בשטר.[43]
לפני כארבעים שנה התחילו גופים כשרותיים שונים לעסוק במכירה ריכוזית של כלל המבכירות במשקים השונים בארץ. בתחילה היו שני גופים שונים שעסקו במכירה – האחד פרטי והשני מטעם בתי המטבחיים של הרבנות הראשית. כיום כל המשקים חותמים על הרשאה למכירת מבכירות דרך הרבנות הראשית, ושלוחי הרבנות דואגים למכור את הוושט והקנה של כלל המבכירות באותו משק לנכרי.[44] ברוב גופי הכשרות, מכירה זו ורישומן של כלל המבכירות שנמכרו ברבנות הראשית היא תנאי למתן הכשר על הבשר המגיע מהמשק. כך מנסים לוודא גופי הכשרות שלא יווצר מצב בו נמכר בשר בכור בשוק.[45]
נוהגים למכור לנכרי בכל שנה לפני הפסח חלק מגופן של כל המבכירות, כלומר, הנקבות שטרם ילדו. עם זאת, במשקים בהם מרביעים את הצאן בגיל צעיר מומלץ לבצע מכירה כזו פעמיים בשנה, כדי שלא יווצר מצב שהמבכירה תלד בטרם יגיע זמן המכירה.[46] כיום נוהגת הרבנות הראשית לבצע את המכירה לפני פסח. משקים שמאחרים להגיש את טפסי המכירה או שמסיבות אחרות צריכים למכור במהלך השנה, יכולים להגיש בקשה דרך הרבנות הראשית שמבצעת מכירות מפעם לפעם.[47]
כאשר לא נמכרה הבהמה לנכרי
במקרה שלא נמכרה המבכירה לגוי ונולד וולד זכר, הוא קדוש בקדושת בכור. כאמור, במצב כזה על הבעלים לשמור על הבכור עד שיגדל ואז יתנהו לכהן, וישמרהו הכהן עד שיוולד בו מום בלתי מכוון.[48] באופן מצוי הדבר יכול לקחת זמן רב, ובאותה תקופה אסור לעבוד בו או להזיק לו בצורה כלשהי. לכהן אסור לסרב לקבל את הבכור, על אף שהטיפול בו כרוך בטרחה ובהוצאות.
באופן מעשי, כל הבהמות שנולדות בישראל צריכות להיות מסומנות לצורך מעקב, זיהוי וחיסונים סדירים. אופן הסימון כולל ניקוב של אוזן הבהמה והכנסת תגי זיהוי דרך הנקב. לפי רוב הפוסקים, נקיבת האוזן באופן כזה יוצרת מום בבכור, המתיר אותו באכילה.[49] עם זאת, לא ברור האם עצם פעולת הניקוב מותרת, או שיש בכך משום גרימת מום מכוון. כאמור, חכמים קנסו את מי שהטיל מום בבכור שלא להתירו על ידי מום זה. מדברי הפוסקים נראה שאין היתר מלכתחילה לסמן את הבכור בדרך זו. אמנם, היו שכתבו שאם הבעלים ניקבו את אוזן הבכור כדי לסמנו, בלי שידעו שדבר זה מתירו בשחיטה, הבכור מותר באכילה.[50] בהקשר זה, היה מי שכתב שראוי להשאיר בארץ מספר טלאים ללא סימון באזנם, כיוון שבמהרה יבנה המקדש ויהיה קשה למצוא טלה שאין בו מום שיהיה ראוי להקרבה.[51]
אפשרות נוספת שהועלתה היא שבמקרה שנולד ספק בכור בעדר, הבעלים ימנעו מלתת לו מזון עד שימות מעצמו. מניעת מזון שקולה מבחינה הלכתית לפעולה של "הכנסה לכיפה", כלומר – כליאה של הבכור במבנה סגור עד שימות. הכנסה לכיפה נאסרה במפורש ביחס לבכור.[52] עם זאת, במצב של ספק בכור, יש שהתירו במצבים מסוימים.[53]
אכילת בכור בעל מום – מצווה?
אם נפל בבכור מום באופן טבעי, יש להראותו לשלושה תלמידי חכמים שיתירוהו בשחיטה. לאחר מכן, מצווה לשוחטו בתוך שנתו.[54] כמו כן, מותר לכהן לתתו או למוכרו למי שיחפוץ, אפילו לישראל. עם זאת, אסור למוכרו באטליז, שהוא מקום שרגילים למכור בו בשר.[55]
הראשונים נחלקו בשאלה - האם יש מצווה לאכול בכור בעל מום. בפסוקים נאמר - "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה... וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱלֹהֶיךָ, בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ."[56] מחלק מהראשונים עולה שמצוות האכילה נסובה הן על תמימים לאחר הקרבתם, והן על בעלי מומים, הנאכלים בלא הקרבה.[57] אמנם, יש מי שהבין שמצוות האכילה חלה רק על בכורות תמימים, ואילו בבעלי מומים קיימת רק גזירת חכמים לשוחטו תוך י"ב חודש, בכדי שלא יבואו לגוזזם או לעבוד בהם.[58] ובכל אופן, מדברי האחרונים נראה שאין לברך על אכילת בכור בעל מום בתוך י"ב חודש.[59]
האכלת בהמות של כהן בתרומה, לאחר שנמכרו לנכרי
מותר להאכיל בהמה של כהן תרומה. ישנם משקים שמנצלים עובדה זו כדי להשתמש בתבואה שהופרשה כתרומה, כמזון לבהמות, אחרי שייצרו שותפות עם כהן בבעלות עליהם. אמנם, כמו שתואר לעיל, כדי להמנע מקדושת בכור מקובל למכור חלק מגופן של המבכירות לנכרי. השותפות של הכהן במבכירות מונעת את הכהן מלהאכילם בתרומה. היו נסיונות אחדים למצוא פתרון לעניין. בין השאר הוצע שאחרי ההמלטה הראשונה ירכוש המשק בחזרה מהגוי את חלקו. גם פתרון זה מעלה קשיים רבים, וייתכן שבמצב כזה שותפות הנכרי נפגמת מעיקרה והבכורות שיוולדו יהיו קדושים בבכורה.[60]
[1] חכמים למדו, שלמרות שנאמר "כל פטר רחם לכל בשר", אין בכור החיה בכלל, שנאמר "אשר יקריבו לה'", וממנו נלמד שרק בהמה הראויה לקרב לגבי מזבח קדושה בבכורה (וראו ערך חיה).
[2] הציווי הראשון על הפרשת בכורות הבהמה התבאר בפרשת בא (שמות יג, ב; שם יא-טו). בספר במדבר (פרק יח,יז-יח) נאמר שכל הבכורות שייכים לכהנים, אלא שבכור בהמה טהורה קרב למזבח, ורק לאחר זריקת הדם והקטרת האימורים מותר בשרו לכהן.
[3] בתורה נאמר "לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ" (דברים טו יט). אם עבר וגזז, או אפילו אם נתלש חלק משער הבכור בעצמו, הוא אסור בהנאה. ואם היה מחובר לבהמה בשעת השחיטה, השחיטה מתרתו (שו"ע יו"ד, שח א).
[4] בניגוד לשאר פסולי המוקדשים, שנפדים ויוצאים לחולין, אין הבכור יוצא לגמרי מקדושתו לאחר שנפל בו מום. הגדרת הבכור כאחת ממתנות הכהונה מופיעה במדרשי ההלכה (ראו ספרי במדבר יח,יח). בספר החינוך חידש שיש שתי מצוות נפרדות בבכור – הראשונה היא מצוות ההקדשה והשניה היא לתתו לכהן. וראו רמב"ם בכורות, פ"א ה"ג, ובהשגת הראב"ד עליו. וראו עוד אצל הרב רא"ם הכהן, שו"ת בדי הארון,
"היחס בין אכילת בכור בעל מום לבין אכילת קרבן בכור המוקרב על גבי המזבח", https://asif.co.il/wpfb-file/%D7%94%D7%99%D7%97%D7%A1-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%95%D7%9D-%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%A7//
[5] התנאים נחלקו בדבר זה: לדעת בית שמאי רק הכהנים רשאים לאכול מהבכור, אף אם היה בעל מום, ואילו לדעת בית הלל הכהן רשאי להאכיל בעל מום אפילו לנכרים (משנה בכורות ה ב). הפוסקים הכריעו כדעת בית הלל (שו"ע יוד, שו ב).
[6] בבלי בכורות נג, א.
[7] רמב"ם שם, ה"י. לפי רוב הראשונים נראה שאכילת בכור בהמה טהורה שלא נפל בה מום בזמן הזה נחשבת כאכילת קודשים בחוץ, והואכלו חייב בכרת. המנחת חינוך (מצווה יח, אות כה) חידש בשיטת הרמב"ם שכיוון שאכילת בכור הוקשה לתרומות ומעשרות, ייתכן שקדושתו בזמן הזה היא רק מדרבנן, ואין כרת באכילתו. ההבדל שבין מעשר בהמה לבכור נידון בבבלי בכורות, נג א.
[8] שו"ע יו"ד, שכ ו.
[9] כדעת רבי עקיבא (בכורות, יט ע"א); רמב"ם הלכות בכורות (פרק ב הלכה ד).
[10] משנה בכורות יט, ב, רמב"ם הלכות בכורות ד, ו: "בהמה דקה שהפילה עובר שעדיין לא נתבאר צורתו הרבה וניכרת לכל וזהו הנקרא טינוף, אם אמרו הרועים עובר הוא אלא שנפסדה צורתו הרי זו פטורה מן הבכורה וצריך להראותו לרועה חכם.
[11] משנה בכורות יט, א, רמב"ם פירוש המשנה בכורות ג, א, אורך ההריון של כבשה הוא 144- 151 יום, עונת היחום הטבעית של הצאן היא בסתיו, והיא נמשכת למשך כשלושה חודשים, ההמלטות הן באביב. במידה וההרבעה נעשתה בצורה טבעית, דהיינו הוכנסו איילים לעדר ולא ניתן לדעת במדויק מתי הנקבה התעברה, ולכן חז"ל לא הגידר מספר ימי עובר כפי שהגדירו אצל האדם, אלא הגדירו שלב התפתחות- שהיתה צורת עובר, ראה רבינו גרשום בכורות כא, ב.
[12] משנה בכורות ג א. שו"ע יו"ד, שטו ז.
[13] בבכלי בכורות כא ב; שו"ע שם.
[14] משנה שם; שו"ע שם.
[15] בית יוסף שם.
[17] ראה בהרחבה בהלכות גידול צאן, פרק ג.
[18] משנה בכורות יט, א, רמב"ם פירוש המשנה בכורות ג, א, אורך ההריון של כבשה הוא 144- 151 יום, עונת היחום הטבעית של הצאן היא בסתיו, והיא נמשכת למשך כשלושה חודשים, ההמלטות הן באביב. לרוב ההרבעה נעשית בצורה טבעית, דהיינו הוכנסו איילים לעדר למספר חודשים ולא ניתן לדעת במדויק מתי הנקבה התעברה, ולכן לא ניתן להגדיר את מספר ימי עובר כפי שהגדירו אצל האדם, אלא הגדירו שלב התפתחות- שהיתה לולד צורת עובר, ראה תוספות נדה כה, א, רבינו גרשום בכורות כא, ב, יש לציין כי משך המחזור של צאן הוא 17- 18 יום בממוצע ויתכן שנקבה שמדממת במהלך עונת ההרבעה הדבר נובע מכך שהיא לא התעברה, ולא מכך שהיא הפילה
[19] מכיוון שהתנאי הוא שהיה ולד גמור שיצא וכל עוד לא נראה ולד לא ניתן להתיר את הולד הבא.
[20] מהרמב"ם בפירוש המשנה בכורות ג, א משמע שצריך שיהיה ולד גמור, אלא שהוא נמחה,
[21] שמות יג יב.
[22] משנה בכורות ב ט.
[23] שו"ע יו"ד, שטו ב.
[24] במשנה (בכורות ד א) נאמר שעל הבעלים לטפל בבכור עד שיגדל – בבהמה דקה שלושים יום ובבהמה גסה חמישים יום – ורק לאחר מכן יתננו לכהן. הפרשנים הסבירו שמתנות הכהונה צריכים להינתן בדרך כבוד, ואין ראוי לתת לכהן בכור בהיותו קטן, שיזדקק להתעסק בגידולו ויש בכך טורח (פיהמ"ש לרמב"ם ועוד). ובגמרא למדו שלושים יום לדקה וחמישים לגסה מגזירה שווה לבכור אדם ולביכורים, בהתאמה (בבלי בכורות כו ב).
[25] ראו למשל בתשובתו של הרב
[26] שו"ע יו"ד, שט א. דבר זה נלמד ממה שנאמר בכתוב – "כל מום רע", ולמדו חכמים שמום שבסתר איננו נחשב כמום רע.
[27] שו"ע יו"ד, שט ב.
[28] שו"ע יו"ד, שם; וראו ברמ"א שהפנה לרשימה מורחבת יותר של מומים מובהקים שנזכרה בטור. וכתב הרמ"א שהמחבר הלך בדרכו של הרמב"ם וראשונים נוספים שסברו שרק המומים שנתפרשו בתלמוד כמומים מובהקים מתירים בבכור בזמן הזה. לעומת זאת, הטור הביא רשימה ארוכה יותר משקף מסורת אחרת (הנזכרת גם אצל אביו, הרא"ש), המרחיבה את ההגדרה לעוד הרבה מומים שיכולים להחשב כמובהקים.
[29] שו"ע יו"ד, שיג א-ג.
[30] שו"ע יו"ד, שיג ז.
[31] תוספות ורא"ש על בכורות ג ב.
[32] השימוש במילה "מבכירות" מבלבל. אצל החקלאים כיום מקובל לסווג את הבהמות, כאשר המבכירות הוא שמם דווקא של הפרות שכבר ילדו! כינוי זה מופיע גם בתוכנה שבה משתמשים ברפתות בישראל, ודבר זה גרם למצב בו הרפתנים הבינו שהם מוכרים את הבהמות שכבר ילדו, מה שעורר בעיה הלכתית עם המכירה. ראו על כך בספר בכור קודשים, עמ' מב.
[33] קדושת הבכור במצב של שותפות נכרי באם, נתונה במחלוקת תנאים: לפי רבי יהודה, אם הוולד שייך לישראל הרי שהוא קדוש בבכורה. אך לדעת חכמים, שותפות הנכרי באם פוטרת את וולדה מן הבכורה (ראו בכורות ג א). הלכה כחכמים (שו"ע יו"ד, שכ ג).
[34] בכורות ג א. בגמרא מסופר על רב מרי בר רחל שהיה מקנה את האוזן של בהמותיו לנכרי כדי להיפטר מן הבכורה, וכי כל בהמותיו מתו כעונש על מנהגו זה. והובאו שתי טעמים לכך: האחד, מפני שמפקיע את הבכורות מקדושתם, והשני – שלא ילמדו ממנו אנשים שאינם יודעים להקנות קניין גמור, ויבואו לידי תקלה.
[35] ראו תוספות שם ד"ה 'דקא מפקע' ורא"ש שם סי' ב. את הפער בין הנוהג המקובל בימיהם לדין התלמוד הסבירו באחד משני אופנים: האחד – שבמעשהו של רב מרי היה כדי ליצור תקלה מסויימת, שנפטרת באופן המכירה הנהוג (למשל – מכירת האם ולא הבכור עצמו). השני – שבזמן התלמוד העדיפו להטיל מום בעובר עצמו, ובכך להמנע מהפקעת הקדושה בידיים. כיוון שהיום רוב האנשים אינם בקיאים בהטלת מום בעובר, עדיף שימכרו לגוי וימנעו מתקלות בעובר עצמו.
[36] שו"ע יו"ד, שכ ו. וראו בערוה"ש שם, סע' יא, שכתב על כך שזהו דבר ש"הסכימו עליו כל רבותינו".
[37] בבלי (בכורות ג א) נאמר כי לדעת רב הונא די בשותפות של נכרי באוזן הבהמה כדי להפקיע מהבכורה. אמנם, לדעת רב חסדא צריך שיהיה שותף הגוי בדבר שנטילתו גומרת לבהמה להחשב כנבילה, ולדעת רבא – כטריפה.
[38] הרמב"ם (הלכות בכורות, ד א) כתב שכל שותפות של הנכרי בבהמה (באם או בבכור עצמו), אפילו אחד מאלף בה, פוטרת מהבכורה. אמנם, בהמשך ההלכה הוא כותב שאם היתה לו שותפות באחד מאברי הבהמה, צריך לבחון האם בנטילתו יש כדי לגרום למום על מנת להתירה. הפרשנים הסבירו שהרמב"ם חילק בין שני מצבים: האחד – שיש לנכרי שותפות כללית בבהמה, ואז די בכך שתהיה השותפות בחלק מינימלי בבהמה. השני – ששותפות הנכרי הוגדרה מראש לאיבר מסויים, ואז צריך שיהיה זה איבר שנטילתו גורמת למום (ראו בב"י על טור יו"ד שכ, ובערוה"ש שם). כדברי הרמב"ם פסק גם השו"ע שם, ג. אמנם, בעלי התוספות (בעבודה זרה עא א) וראשונים אחרים כתבו שיש להחמיר לכתחילה לשתף את הגוי באיבר חיוני לחייה של הבהמה, וכדעות המחמירות בגמרא, וכך כתבו גם הש"ך והט"ז על השו"ע שם. יש מי שהסביר ברמב"ם, שצריך למכור דווקא איבר שבנטילתו עושה מום, ולא איבר שהנשמה תלויה בו. ואם מכר איבר שהנשמה תלויה בו, הדבר לא פוטר את הבהמה מהבכורה (ראו אצל הרב מרדכי עמנואל, " שותפות גוי הפוטרת את הוולד מן הבכורה", המעין נ,א (תשרי תש"ע), עמ' 48, www.machonso.org/uploads/images/10-A-7-45-50.pdf).
[39] שו"ע הרב, הלכות מכירת בהמה המבכרת. יש להדגיש כי מלשונו של אדמוה"ז נראה מנהג רווח, ולא ברור האם זוהי חומרא שהוא הנהיג או מנהג שהתפשט במקומו (וראו מה שהקשה על מנהג זה בהערה רבי שלום דובער לוין, בהוצאה המבוארת של סדר מכירת חמץ) . לשיטתו של אדמוה"ז כאשר מוכרים את כל הבהמה יש צורך למוכרה בדמיה, ולא להסתמך על גמירות דעו של הישראל למוכרה בזול כמו שיתבאר להלן. במושב קוממיות נהגו למכור את כל גופן של המבכירות לנכרי, כשיטת אדמוה"ז (כך סיפר לי הרב משה מנדלזון בשיחת טלפון).
[40] לדעת רש"י וראשונים נוספים, שנכרי קונה מישראל בכסף (רש"י על בכורות יג, א), ואילו לדעת התוספות (שם) קניין נכרי במשיכה.
[41] רמ"א על שו"ע יו"ד, שכ ו.
[42] שו"ע שם. האחרונים נחלקו בהבנת הדברים: לפי הט"ז הבהמה נקנית בקניין אגב יחד עם הקרקע, שנקנית לכו"ע במעות. לעומת זאת, החיי אדם (נשמת אדם סי' קכב שאלה ה) סובר שקניין אגב לא יכול להפקיע קדושה דאורייתא, ולכן סבור שאחרי קניין הקרקע הבהמה נקנית מדין חצרו של נכרי.
[43] אחת הבעיות שהתעוררו במכירות המרוכזות היא שלפי חלק מהפוסקים הנכרי יכול לקנות מדין 'חצר' רק אם הוא עומד על ידה (ראו מקור חיים, סימן תמ"ח). כאשר נותנים הרשאה לרבנים למכור עדרים של מבכירות, המכירה נעשית במקום אחר, וייתכן שקניין הקרקע לא מספיק בשביל לאפשר את קניין הבהמה. לכן, כדי לצאת ידי כל השיטות, מוסיפים לתהליך הרכישה קניין סודר, שהוא מעין קניין חליפין, וכן קניין סטימותא שמתבצע בתקיעת כף בין הצדדים. וראו על בהרחבה בספרו של הרב מרדכי עמנואל, בכור שור (בית"ר, תש"ע), עמ' כח-לג.
[44] בשנת תשמ"ג הקימו רבני המכון לחקר החקלאות על פי ההלכה (בראשותו של הרב אפרתי) מערך ארצי למכירה של מבכירות. רבני המכון, בהכוונתו של מי שהיה אז הרה"ר לישראל – הרב עובדיה יוסף, מכרו לנכרי את הקנה והוושט של כלל המבכירות מהמשקים שנתנו להם הרשאה לכך. בשנת תש"ן החליטו גם באגף בתי המטבחיים של הרה"ר להציע למשקים למכור עבורם את המבכירות. בניגוד לרבני המכון, הרה"ר מכרה חלק קטן מהמוח של המבכירות. כך נוצר מצב אבסורדי שבעלי משקים נאלצו למכור לנכרי שני חלקים שונים בבהמה על ידי שני גופים שונים, על מנת שיוכלו למכור בשר ללא חשש בכור. רק בשנת תשס"ה אוחדו המנגנונים דרך הרבנות של חברת "תנובה" בראשות הרב וויטמן. לצפייה בטופס הרשאה למכירת קנה וושט על ידי הרבנות הראשית ודרך "תנובה", ראו - https://www.gov.il/he/pages/sale_mavkirot. עוד על השתשלות הדברים, ראו הרב עמנואל, בכור שור, עמ' יז-יח.
[45] על רשימות אלו והבעיות הכרוכות בהם, ראו בכור קדשים, עמ' מח-מט. יש לציין כי ישנם גופי כשרות "מהדרין" שנותנים כשרות לבהמות ממשקים שאינם מקפידים על מכירת בכורות בתנאי שישחטו רק נקבות או עגלים שנולדו מהמלטה שניה ואילך (לפי הרישומים הממשלתיים). עם זאת, לא ברור שהתנהלות זו תקינה שכן כבר במשנה נאמר שיש איסור לקנות בשר מהחשוד על הבכורות, אפילו אם קונה ממנו בשר צבאים (שאינם חייבים בבכורה). ראו עוד על התנהלותם של גופי הכשרות והבעיות השונות שצצות בעניין זה בספר בכור קדשים, עמ' פז-צד.
[46] הרב דוד אייגנר, הלכות גידול צאן, מכון התורה והארץ, תשע"ב), עמ' 15. מציאות של מבכירה היולדת בתוך שנתה אפשרית במיוחד בשנה מעוברת, בת 13 חודשים. משך ההריון של הצאן הוא חמישה חודשים. אם תתעבר בחודש השמיני לחייה, הרי שתוכל ללדת בטרם הגיע זמן המכירה של שנה הבאה.
[47] בכור שור, עמ' מח. הרבנות לא יכולה לבצע מכירה פרטנית לכל מבכירה שמגיעה אליהם, ורק כשמצטברים כעשרה בעלי משקים שזקוקים למכירה הם מזמנים את הגוי ומבצעים את המכירה. המידע נמסר טלפונית על ידי הרב בר גיורא מהרבנות.
[48] הפוסקים דנו בשאלה האם הכהן חייב לקבל את הבכור מידי הבעלים במקום בו ברור שהבעלים התרשל מלמכור את הבהמה לגוי, למרות שכך היה ראוי לעשות. וראו תשובת חת"ס יו"ד סי' שב.
[49] בין המומים שנמנו במשנה כמתירים את הבכור נאמר – "נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור, נסדקה אף על פי שלא חסרה, נקבה מלא כרשינה או שיבשה" (משנה בכורות ו,א). הפרשנים הסתפקו בהגדרתו המדוייקת של סחוס האוזן. בהקשר זה יש לציין לשיטתו של אדמו"ר הזקן (שו"ע הרב, הלכות בהמה המבכרת) הסובר שסחוס האוזן נמצא בכלל באוזן הפנימית, ולשיטתו לא ניתן להתיר בנקבים שנעשים לצורך זיהוי (אמנם, ראו מה שהשיג הנצי"ב על שיטתו בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' סב). בנוסף, נחלקו ביחס שבין פגימה, סדק ונקב, ובגודלו של הנקב המתיר. למעשה מקובל לומר שנקב שנעשה לסימון כפי המקובל, גודלו מספיק בשביל להתיר את הבכור, וראו דיון מפורט בספר בכור קדשים, עמ' קסא-קעג.
[50] ראו תשובתו של הרב יגאל הדיה, "מום באוזן הבכור", אמונת עתיך 5 (תשנ"ה); הרב יעקב אריאל, "בכורות שנולדו בעדר כבשים", באהלה של תורה א (תשנ"ח) הדגיש שהדברים אמורים במקרה שבעל העדר עשה או הזמין מאחרים את הנקב על דעת עצמו, ובתנאי שלא ידע שהנקב מתיר. ולאחרים שיודעים מכך אסור לרמוז לבעל העדר לבצע פעולה זו, גם אם הוא עצמו לא מכיר בכך. עם זאת, היו פוסקים שאסרו כל מום שהוטל על ידי יהודי, גם אם לא היתה כוונתו להתיר את הבכור (ראו בכור קדשים, עמ' קעד-קעו). וראו גם מה שכתב על כך הרב דוד אייגנר, "מום בבכור", אמונת עתיך 6 (תשנ"ט).
[51] משה זקס (אגרונום), "בכור בהמה", בתוך: מדע וטכנולוגיה לעזרת ההלכה (המרכז לתורה מדע וטכנולוגיה, תש"מ), עמ' 71.
[52] ראו שו"ע יו"ד, שט א.
[53] הרב ישראלי, שו"ת עמוד הימני, סי' ל.
[54] שו"ע יו"ד, שו ז-ט. בעניין זה רבו הדעות, ומסקנת ההלכה היא שאם נולד המום בתוך שנתו מותר לקיימו שנים עשר חודש, אך אם נולד לאחר שנתו מותר לקיימו ל' יום בלבד. להרחבה בעניין זה ראו מאמרו של הרב יהודה עמיחי הלוי באתר זה - https://www.toraland.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%94%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%96%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%96%D7%94/.
[55] שו"ע יו"ד, שו ו. הפוסקים דנו בשאלה האם גם שחיטת הבכור במשחטה נכלל באיסור זה. ראו בספר בכור קדשים עמ' רכב.
[56] דברים טו,כ.
[57] כך משמע מלשון הרמב"ם בהלכות בכורות פ"א ה"ח ושם פ"ג הי"א, וכך גם עולה מדברי הסמ"ק, מצוות עשה ריא.
[58] יראים סימן קמב. וראו בחידושי רבי עקיבא איגר סימן שו סע' ז.
[59] ראו חשוקי חמד על בכורות כח,א שהסתפק בדבר אך הסיק שאין לברך כיוון שמותר לזרים. בספר 'דרך אמונה' (הלכות תרומות פט"ו הלכה כ"ב ס"ק קמו) כתב בפשטות שאין לברך על אכילת מתנות כהונה שאין בהם קדושה בפני עצמם. וראו תשובה של הרב יהודה הלוי עמיחי, אמונת עיתך 102 (תשע"ד), עמ' 21-20. https://asif.co.il/wpfb-file/102-18-40-pdf/ ותגובתו של הרב יעקב אפשטיין, אמונת עיתך 103 (תשע"ד), עמ' 168-167.
[60] ראו באריכות על האכלת תרומה בהקשר זה, בכור קודשים, עמ' צז – קכו.
ניצן ת.ד 8 מיקוד 7928700
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
