בית השלחין

אחת משיטות גידול הצמחים שהוזכרו בתנ"ך ובחז"ל היא גידול צמחים בהשקייה. שדות אלו נקראים "שדות בית השלחין". הנביא מציין שאשריו של האדם אדם שיש באפשרותו לזרוע את צמחיו במקום בו הוא יכול להשקות את שדותיו באופן רציף.[2] שדה מושקה נמשלה לאדם שהקב"ה מצליח דרכו ומעשיו[3] .לעומת זאת גינה שאין לה מים זה סימן קללה.[4] אחד מסימני הקללה הוא שבית השלחים לא יתן את פירותיו.[5] כמו כן הנביא ממשיל את הצלחתו של האדם לעץ מושקה[6], חלק מהצלחתו היא ש"מַיִם גִּדְּלוּהוּ, תְּהוֹם רֹמְמָתְהוּ, אֶת נַהֲרֹתֶיהָ הֹלֵךְ סְבִיבוֹת מַטָּעָהּ וְאֶת תְּעָלֹתֶיהָ שִׁלְחָה אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה", התעלות המוזכרות בפסוק הן תעלות ההשקיה שסובבות את העץ.[7]

כיום המושג "שלחין" משמש כשם כולל לכלל השדות המושקים. השטח המוערך בארץ כשטח מושקה הוא כמחצית מהשטח החקלאי.[8] עיין ערך "קרקע".

בספרות חז"ל הוזכרו שני סוגי יחידות קרקע חקלאיות- שדות- מבחינת הגידולים שלהם[9]:1. שדה לבן שבו גידלו בעיקר צמחים חד שנתיים. 2. שדה אילן שבו גדלו צמחים רב שנתיים- עצים. כשפעמים רבות השימוש בשדה הוא שימוש מקביל- בחלקו תבואה וירקות ובחלקו עצים. וכן שני סוגי שדות מבחינת מקור המים שלהם: שדה בית השלחין ושדה בית הבעל.

חלקם של שדות בית השלחין מכלל השטח המעובד בזמן חז"ל: לא ניתן לדעת באופן מדויק מהו חלקו של השטח המושקה מכלל השטח החקלאי המעובד בזמן חז"ל, אולם בהנחה שהמציאות האקלימית לא השתנתה באזורנו במהלך אלפי השנים האחרונות[10], עולה כי גם באיזורים בהם ניתן למצוא חקלאות שלחין מפותחת, חלקה היחסי מכלל השטח המעובד הוא נמוך מאד כפי שכותב למשל צ. רון, שבאזור יהודה רובם של המעיינות הם קטנים ודלי ספיקה, המעיינות המשמעותיים נמצאו במדבר יהודה ובבקע ים המלח. לדבריו, בשנים שקדמו להקמת המדינה, בכפרים הערביים בהרי ירושלים חקלאות השלחין היוותה כאחוז אחד בלבד מכלל שטחי החקלאות המעובדים. לפי מדידותיו של צ. רון שטחי מדרגות השלחין היו קטנים מאד. שטחן המינימלי היה מפחות מדונם, (כ-800 מ"ר) ועד כמאה דונם, (בכפר ארטס).[11]

אזורי גידול בהשקייה: חז"ל ציינו באופן מיוחד את אזור יריחו כאזור מושקה באופן נרחב[12] וכפי שמציין יוסף בן מתיתיהו שאזור יריחו הוא אזור מושקה ושאיכות הפירות והעצים הגדלים בו הם מן המשובחים.[13] לדעת י. פורת, בשיאם, שטחי השלחין באזור יריחו וודאי קלט, שפותחו באופן נמרץ על ידי החשמונאים הגיעו עד לכדי 15,000 דונם.[14] איזור כיכר הירדן, לפני הפיכתו היה איזור ש"כולו משקה"[15], ואף לאורך בקעת הירדן בקטע שבין ימת כנרת לים המלח גידלו תמרים, ירקות תבלינים ובשמים, ניתן להעריך כי כ-50% מכלל השטחים החקלאיים שימש לגידול תמרים כ-20,000 דונמים, וה-50% הנוספים נתחלקו בין יתר ענפי החקלאות המתאימים לאזור זה.[16]

בנוסף לכך אזור הפרת היה אזור מושקה,[17] בית אל הוזכרה במקום מושקה[18], עכסה מבקשת מאביה מעיינות מים על מנת שניתן יהיה להשקות את השדות שקיבלה.[19] השטח אותו נפתלי קיבל התאים לגידולי שלחין.[20] אזור ירושלים הוא אזור שאדמותיו הם בתי שלחים.[21]

האזורים הצחיחים העיקריים שבהם התפתחה חקלאות שלחין הם בבקעת הירדן, בחוף ים המלח, בערבה, בהר הנגב, ובקדש ברנע.

לדברי צ. רון "למרות ממדיה המצומצמים כל כך של חקלאות השלחין בהרי יהודה, הושקעו בה, כבר בימי קדם, ידע רב ועבודה אינטנסיבית רבה מאוד, אגב שימוש בשיטות מתוחכמות ומשוכללות, כדי לאפשר את ניצול המעיינות הדלים בצורה היעילה ביותר לחקלאות שלחין. שיטות הפיתוח והניצול של המעיינות מלמדים על הצטברות ידע גיאוגרפי והידרולוגי וניסיון טכנולוגי עשיר, שסייעו בפיתוחם של המעיינות ואפשרו את הגברת ספיקתם ותכנון מערכות מדרגות שלחין על כל מיתקני מוצא המים, האיגום, ההשקיה והניקוז שלהן[22]. החקלאים בהרי יהודה ושומרון עסקו בכל אלה מאז ימי קדם. בכפרים הערביים משמשות עדיין מערכות קדומות אלה לגידולי ירקות בהצפה עד היום, כמעט באותן שיטות בהן נקטו הקדמונים. למעיינות כאלה התכוון כנראה הכתוב במונח "מעין גנים".[23]

מקורות המים להשקיית שדה בית השלחין: מקור המים המרכזי להשקיית שדה בית השלחין הוא מי המעיין. רוב רובם של המעינות באיזור ההר נוצלו להשקיית מדרגות שלחין שהוכשרו לרגליהם. השטח המושקה השתרע תמיד מתחת למוצא המעינות, כך שניתן היה להשקותו בגרביטציה - כח הכבידה. כשהמעין נבע במדרון, מדרגות השלחין הוכשרו במדרון מתחתיו, וכשהמעין נבע בתחתית המדרון או באפיק, מדרגות השלחין הוכשרו בתחתית עמק הנחל ובאפיק. הקירבה למעיין קבעה במקרים רבים את מיקומו של הישוב ואת גדלו. הישובים שהוקמו ליד מעינות הוקמו תמיד מעל מפלס המעין ולא מתחתיו, למרות שהדבר חייב העלאת המים ברגל אל הבתים.[24]

כמות המים שנובעת מהמעיין מוגבלת, חז"ל דנו בתיעדוף שיש לתת לסוגי השימושים השונים, כגון השקאת בעלי החיים, כביסה והשקיית בית השלחין, כשהברירה היא להשקות את בעלי החיים השייכים לעיר אחרת, לעומת השקאת שדות השלחין של העיר- שדות השלחין עדיפים.[25]

פליקס מציין כי "מי קילון" שהוזכרו כמים שנועדו להשקיה, הם מים שנשאבים באמצעות כלי שאיבה שונים. הקילון שימש להשקיה בהר רק מבארות ולא ממעינות, אך גם מימיו הוזרמו לאמת מים שהזרימה אותם בגרביטציה לערוגות השלחין, התופעה קיימת עד ימינו, למשל, בעמק שליד הכפר דורא מדרום מערב לחברון[26]. עיין ערך מי קילון.

לדברי פורת, בעולם ישנה חקלאות אופיינית לעמקי נהרות בהם ישנה זרימת מים וניתן בזמן הגאות להפנות את המים לשדות. גידול באופן זה לא קיים בארץ, כמו כן, "חקלאות נגר" דומה לחקלאות בעל ושונה מחקלאות שלחין- עיקרה הוא ניצול מי הגשמים.

מערכות השקיית בית השלחין: מערכת ההשקייה בשדות השלחין באזורי ההר כוללת שלושה חלקים עיקריים: במקרה של תפיסת מים מנהרות[27] או נחלים זורמים - מערכת איחוז - הטית מי הזרימה ע"י סכר מהנחל לתעלה או במעינות[28] באמצעות חדירה לתוך מאגר מי תהום ע"י חציבת מנהרה או נקבה ובניית בריכת איגום לרגלי מוצא הנביעה. הנקבות והמנהרות הוארכו והסתעפו במרוצת הדורות כדי "לרדוף" אחרי מפלס מי תהום הנסוג וכן כדי להגביר את ספיקתם.[29]

מערכת הולכה- הזרמת המים דרך תעלת ההטיה, או מבריכת האיגום לשדה באמצעות מערכת הולכה: אמות מים, שעשויות מתעלות שונות: חפורות, חצובות בסלע או בנויות. שימוש מועט נעשה בצינורות חרס. הולכת המים התבצעה באמצעות גרוויטציה. אמות המים דרשו תחזוקה מתמדת.[30] כשמוכר את האמה, מוכר גם את שתי האמות הסמוכות לה משני צדדיה.[31]

לעיתים אף נצרכו לשאיבת המים בדליים[32] נאדות עור[33] ו"קילון" ממקור המים.[34]

מערכת פיזור- מערכת תעלות בעומק וברוחב של כ - 10- 20 ס"מ חפורות בקרקע בשדה עצמו, תלמים בלשון המשנה. ישנן מספר אופנים של פיזור מים בשדה:

תלמים מפותלים (כמו משבצות) בשטח של כ2- 4 מ"ר התלם מתפתל בשיפוע מתון ומאפשר השקייה למשך זמן רב מבלי שתיגרם סחיפה.

צלחות- ערוגות עגולות או מרובעות מסביב לעצים, אליהן נמשך תלם ארוך שעובר ביניהם/ לצידם בעת ההשקייה פותחים פתח בקצה הצלחת והמים נכנסים אליהם, עיין ערך "עוגיות".

ערוגות מרובעות: ערוגות מרובעות ששטחן הוא כ1 מ"ר. הן מוקפות בסוללות עפר קטנות ברוחב וגובה של כ-10 ס"מ, "גובל" בלשון המשנה. הגובל מפריד בין הערוגות לתלם, שמפריד בין השורות של הערוגות. בתלם זורמים המים. ההשקייה נעשית על ידי פתיחת פתח בגובל, המפריד בין התלם לערוגה, והצפת הערוגה. הפתחים בגובל שבין התלם לבין כל ערוגה נפתחים מראש לפני שמגיע תורו של החקלאי להשקות את חלקותיו. בעת ההשקיה החקלאי הולך בתלם וסוגר את הגובל של הערוגה ברגע שהוצפה במים ובכך פותח את התלם להזרמת המים לפתח בגובל הערוגה הסמוכה. וכך מתקדם לפי הסדר ערוגה אחרי ערוגה[35]. זהו מקור הביטוי, כנראה "הולך בתלם". מכיון שמדרגות השלחין מושקות בהצפה יש לפלס היטב את מדרגות השלחין.

רובד מדרגת שלחין, בכפר אבו גוש

רובד מדרגת שלחין, משמאל בכפר בתיר (ביתר הקדומה)

הרובד מחולק לערוגות ולתלמים. הערוגות והתלמים מופרדים ע"י גובלים. לפני שמגיע תורו, בעל החלקה הלך בתלם ופתח פתחים בגובלים, המפרידים בין התלם לכל ערוגה. בעפר שהסיט מהגובל חסם את התלם מעבר לפתח. כאשר המים זורמים בתלם הם נעצרים ע"י ערמת העפר שהוסטה מהגובל. ומי המעין מופנים לערוגה הפתוחה ומציפים אותה. לאחר שהערוגה מוצפת, החקלאי מסיט את ערמת העפר חזרה לגובל וסוגר את הערוגה. מי המעין ממשיכים אז לזרום בהמשך התלם, עד לחסימה הבאה, המפנה את המים לפתח בערוגה הבאה. כך מוזרמים המים מהתלם ומציפים ערוגה אחרי ערוגה, פעם מימין לתלם ופעם לשמאלו. צילם צבי רון.

מדרגות השלחין נחלקו בין המשפחות בכפר. לכל משפחה היה חלק במי המעין, בהתאם לגודל החלקה שהיתה בבעלותה. חלקת השלחין וזכויות המים שלה לא ניתנו להפרדה. כך שמכירת חלקת השלחין, הורשתה או החכרתה כללו גם את זכויות המים שלה. כמות המים שהגיעה לכל משפחה נמדדה, כפי שמתואר במשנה לפי הזמן בו הוזרמו המים מבריכת האיגום לחלקותיו של כל בעל מדרגות שלחין. המשנה מכנה זאת בשם "עונת המים"[36]. עונות מים אלה מוזכרות גם בתעודות מתקופת בר כוכבא שנמצאו במערת האיגרות בנחל חבר במדבר יהודה ועוסקות בחלוקת המים הנובעים בנחל דוד ונחל ערוגות (יתכן כי אף שמו של הנחל על שם ערוגות הירקות עצי הבושם ועצי הפרי), להשקית מדרגות השלחין במורדות הר עין גדי. ומהם עולה חלוקה קבועה של "עונות המים" "עיני מיה" על שעות השימוש במים לכל חקלאי וחלקה.

הצפת השדה- לעיתים בוצעה השקייה בהצפה על ידי הצפת השדה הגבוהה יותר, וממנה נזלו המים לשדה שתחתיה[37], ולהיפך, הצפת השדה התחתונה ושאיבה ממנה לשדה הגבוהה יותר. השקייה באופן זה נעשתה בעיקר בשדות תבואה מפולסים- פתיחת התעלה והזרמת מים באופן גדול על פני השדה. שיטות אלו נקראו בחז"ל הרבצה, הרבעה והרוויה.

יצירת בריכות איגום שונות שנחפרו בין השדות[38], שמתמלאות ממי הגשמים.[39] שמהן שאבו את המים.[40]

בארות שרשרת: קיימת שיטה נוספת להפקת מים לצורכי השקיה והיא- בארות שרשרת "פוגארות", שהחלה רק מזמן מהכיבוש הערבי. ישנן פוגארות בארץ בערבה, ובבקעת הירדן. בבארות אלו נחצבו נקבות בתוך מניפות סחף לתוך מי תהום. לאורך הנקבות נחצבו פירים אנכיים מפני השטח עד לקרקעית הנקבות. למקור המים, ומשם, ממוצא הפוגארה נחצבה, נחפרה תעלה פתוחה שהובילה, שהזרימה את המים אל בריכת איגום ואל השדה. במהלך חציבת הנקבה, ככל שהוארכה הפוגארה והסתעפה לנקבות משנה במעלה מניפת הסחף נחצבו לתוכה עוד פירים נוספים במרחק של כ- 50 מטר זה מזה. הפירים נחצבו כדי לאפשר חפירת קטעי הפוגרה מפיר לפיר, לשם איוורור הנקבה וכניסת אור לתוכה וכדי לאפשר כניסה לקטעים שונים שלה ללא צורך ללכת בצורה שפופה בתוכה מפתח הכניסה.[41]

מאפייני שדה בית השלחין: שדה בית השלחין הוא שדה שהצומח בו זקוק להשקייה תמידית במהלך כל גידולו.[42] שדה זה נקרא כך מהמילה "משלהי" שמשמעותו עייפות.[43] או שהשם נגזר מהמילה "ושלחה מביתו", והכוונה היא שאין בו לחלוחית של מים.[44] ישנם הסוברים כי משמעותו של הביטוי "שלח" הוא תעלה.[45]

בשם בית השלחין נקראו גם כן התעלות שהמים עוברים בהם להשקות את העצים,[46] שדות,[47] גנות ופרדסים הסמוכים לעיר[48], שדות המניבים פרי בכל שנה.[49] ישנם מספר סוגים של בית השלחין, שנועדו למטרות שונות: באגי- שדות שסביב לבעיר.[50] שדות תבואה[51], גינונייתא- גנות שסמוכות לעיר ושבתוך העיר[52] גן ירק[53]. יש המבארים שלשון שלחין משמש באופן כללי על כל ארץ שהיא צמאה למים, ופעמים נאמר לשון פרטי על גן ירק לבדו או על שדה תבואה לבדו.[54]

הערוך[55] מציין כי הופעתה של המילה "שלחין" היא רק ברבים ולא בלשון יחיד. מקור המילה הוא מהפסוק[56]: "שלחיך פרדס רמונים" או "ושלח מים על פני חוצות".[57]

תהליך הגידול בבית השלחין: די במספר ימים מועט לאחר הזריעה כדי הצמח ינבט בשדה זה.[58] ניתן לגדל בבית השלחין מספר מחזורי גידול ירקות בשנה, ניתן להפריש מכל גידולי אותה שנה מהאחד על השני, גם אם הם גדלו במחזורי גידול שונים, כל עוד מדובר באותה שנת מעשר.[59] הגידול בשדה בית השלחין הוא רציף, לכן אין חובת ביעור בשנת השמיטה ביבול שנאסף ממנו.[60]

לאחר הקציר, נהגו להשאיר את הקש של התבואה בשדה לתקופה מסויימת כדי שאחרים יוכלו ליהנות מהם, ולאחר זמן לשרוף קש זה וכך הם נעשים זבל שמזבל את הקרקע. אולם בשדה בית השלחין מכיוון שמיד לאחר הקציר יש באפשרות המגדל לזרוע גידול נוסף מותר לו לשרוף את הקש מיד לאחר הקציר ואין לו חובה להשאירם לאחרים.[61]

השפעת ההשקייה על הגידול בבית השלחין: זמינות המים מאפשרת נביטה מהירה של הזרעים.[62] ומזרזת את התפתחותם.[63]

אחד המדדים לקביעת שדה, אם דינה הוא כבית השלחין או כבית הבעל הוא, האם הפסקת ההשקייה משפיעה על הצומח שבה, אם ישנה השפעה דינה הוא כבית השלחין ומותר להשקותה במועד, ואם הפסקת ההשקייה אינה משפיעה על הצומח שבה דינה הוא כבית הבעל ואין להשקותה במועד.[64] מכיוון שהצלחת התבואה בבית השלחין תלויה בהשקייה, היא נחשבת כ"דבר שלא בא לעולם", לעומת תבואה שגדלה בבית הבעל התפתחותה נחשב כדבר ודאי יותר ולכן ניתן להתייחס אליה כ"באה לעולם".[65]

הפסקת השקאת בית השלחין יכולה לגרום לנזק לצמחים[66] ולסיום התפתחותם.[67] גידול באמצעות השקייה נחשב לקשה יותר ודורש מאמץ רב, מאשר גידול שמסתמך על מי גשמים בלבד[68].

גידולים: עיקר השימוש בחקלאות שלחין, כפי שעולה מהמקורות היתה עבור המשק עצמו ולא שווקה "החוצה".

בבית השלחין גדלו ירקות,[69] דגנים- שחת[70], זיתים, גפנים[71], בשמים,[72] פול המצרי[73] הוא גידול שניתן לגדל אותו הן כגידול בעל והן כגידול מושקה (שלחין), חז"ל דנו בהשלכות השונות שיש להפסקת השקייתו.[74] כרוב[75] שגדל בשדה מושקה הוא יבש יותר[76], ולכן אם מבשלים כרוב שגדל בשדה מושקה עם כרוב שגדל בשדה בעל, הכרוב מהשדה המושקה מקבל מטעמו של הכרוב משדה הבעל.[77]

וכן עצי שלחין- בעיקר דקלים אופייניים ביותר לחקלאות שלחין באזורים דלי גשמים. כמו ג"כ צמחי מרפא, קוסמטיקה בושם וקטורת אתרוגים.

איכות הגידולים בשדות השלחין: שלחין שגדלים בעמקים נחשבים לגידולים בעלי איכות נמוכה,[78] ולא ניתן להביא לצורך המנחות מגידולים אלו.[79] על אף שחל איסור לקצור את התבואה לפני הבאת העומר, מותר לקצור את התבואה הגדלה בבית השלחין לפני הבאת העומר, מכיוון שקצירתם רק לאחר טז בניסן יכולה להביא לידי הפסדתם.[80] (השקיית התבואה בדרך מביאה לאיחור בהבשלתה).

הצל מזיק לשדה בית השלחין, אי לכך על בעל אילן לוודא שאילנו אינו מסכך על שדה חברו[81]. הנזק הוא ש"מונע את הטל ממנה"[82] או "שהשמש טוב לליחות של ההשקאה:"[83] שיהיה ניתן להקריב בעל חיים כקרבן, עליו להיות ללא מום קבוע, ולשם כך יש לבדוק את המומים השונים. חלק מבדיקת קביעת המומים הוא האכלתם בצמחייה שגדלה דווקא בבית השלחין ולא בבית הבעל[84].

השקיית שדה בית השלחין בזמנים מיוחדים: כאמור, יש להשקות את הגידולים בשדה בית השלחין באופן רציף, וללא השקיה הצמחים יפגעו ואף ינבלו. אי לכך, הם נחשבים בחול המועד כ"דבר האבד" שאם לא תיעשה הפעולה הנחוצה בזמן המתאים אזי כל היבול יאבד, ולכן מותר להשקותו גם בחול המועד.[85] עם זאת ישנו הבדל בין מקורות המים בהם ניתן להשתמש, וניתן להשתמש רק במקורות מים שאין טורח רב להביא מהם מים.[86] או שפעולת ההשקייה עצמה היא פעולה שאין בה מאמץ רב.[87] דין נוסף הוא בהלכות אבלות, שעל אף שלאבל אסורה המלאכה, ואסור לעבוד גם בנכסיו, מותר להשקות את שדות בית השלחין שלו, ביום שבו תורו להשקותם.[88] ראה בהרחבה בערך השקייה, להבדלים בין "מעיין שיצא בתחילה", ל"מעיין שלא יצא בתחילה".

שמיטה: בערב השביעית מותר לזבל, לעדור ולחרוש בשדה בית השלחין עד ערב ראש השנה.[89] מכיוון ששדה בית השלחין הוא שדה מושקה מותר לזרוע בו עד שלושה ימים לפני ראש השנה של השביעית על מנת שהצמח ינבט לפני השמיטה, ולא יחול עליו איסור ספיחין.[90] יש קדושת שביעית בקלחין שגדלו בבית השלחין, גם לאחר ייבושם.[91] לדיני השקיה בשביעית, עיין ערך השקייה.

משמעויות קנייניות לבית השלחין ולמעיין הסמוך לו: כאמור, ייחודו של שדה בית השלחין היא באפשרות להשקותו במשך כל ימות השנה. לעובדה זו קיימות מספר השלכות : 1. כשאדם שוכר שדה שלחין מחברו השכירות היא למשך שנה מלאה, לעומת שדה הבעל שהשכירות מסתכמת בעונת הגידול בלבד.[92] 2. כשאדם שוכר מחברו את בית השלחין, חלק בלתי נפרד ממנו הוא מקור המים שיוכל להשקות ממנו את השדה. חז"ל דנו במקרים שונים של שכירות והתייבשות המעיין, באלו מקרים קיימת החובה להעמיד לרשות השוכר "מעיין אחר" במקרה והראשון התייבש וכן באלו מקרים ניתן להתקזז בדמי השכירות בין השוכר והמשכיר.[93]

בית השלחין נחשב כחלק מתשמישי העיר[94], לכן כשמוכר את העיר מוכר גם את בית השלחין שבתוכה.[95]

בית השלחין הוא מקום שניתן להפיק ממנו יבול באופן רציף, אי לכך רק שימוש בו באופן רציף במשך כל ימות השנה למשך שלוש שנים מהווה "חזקה" על כך שהמגדל הוא בעל השדה.[96] מכיוון שניתן להפיק משדה בית השלחין יותר יבול משדה רגיל, די בשיעור קטן יותר משדה רגיל כדי לחלוק אותו בין שני שותפים.[97]

כתיבה: ד"ר צבי רון, הרב דוד אייגנר

ביבליוגרפיה

ד. לייבל, "עבר בשלח", תרביץ כרך לג‎, חוברת ג‎ (ניסן תשכ"ד) עמ'. 225-227

ח. ילון, פרקי לשון, ירושלים, תשל"א עמוד: 427

י. פורת, 1985, חקלאות שלחין קדומה ומתקניה באזורים השחונים של ארץ ישראל, חיבור לשם קבל תואר ד"ר לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב, תמוז תשמ"ה. עמ' 1- 28; 156- 161.

י. פורת, חקלאות השלחין ביריחו ועין גדי, בתוך אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה; קובץ מחקרים. העורכים: א. אופנהיימר, וחוב', ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ו, עמ' 127- 141

י. פליקס החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא, המשנה והתלמוד.

ע. לונדון, ענף התמרים בבקעת הירדן לאורך הדורות, היקף הענף, מקומות הגידול ומחיר הפרי, עבר מול הווה, קובץ מחקרי בקעת הירדן מס' 3 עמ' 7 – 34.

צ. רון, 1968, ,בתיר – הכפר ומערכות מדרגות השלחין, בתוך: טבע וארץ חוברת ב כרך י, עמ' 112- 128, 133

צ. רון 1977, ניצול מעינות לחקלאות שלחין בהרי יהודה, בתוך: שמואלי א., וחבריו, עורכים, יהודה ושומרון, פרקים בגיאוגרפיה יישובית, כרך א', עמ' 230 – 250.

צ. רון 1982, המערכות של חקלאות השלחין בסטף, אריאל מבחר מאמרים בידיעת הארץ, עמ' 85 – 99

צ. רון, 1985 מערכות נביעה תת קרקעיות, מתוך ע. זהרוני (עורכת), דרך ארץ : אדם וטבע, תשמ"ה, עמ' 92

ש. שרביט, תורת ההגה של לשון חכמים (מסד נתונים) האקדמיה ללשון העברית, 2016 עמוד: 106

[1] בערוך ערך "שלח" מובאת המילה Wasser berieselung בגרמנית, משמעותה כיום היא "מים מותזים"

[2] ישעיהו לב, כ, אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם", ובתרגום יונתן במקום.

[3] ישעיהו נח יא: ראה תרגום יונתן ישעיהו נח, יא; ישעיהו סא, יא א.

[4] ישעיהו א, ל: "כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ", ובתרגום יונתן במקום: אֲרֵי תְהוֹן כְּבוּטְמָא דִי מְנַתַּר טַרְפוֹהִי וּכְגִנַת שַׁקְיָא דְמַיָן לֵית לָהּ:

[5] ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מג.

[6] יחזקאל לא, ד.

[7] ראה רש"י במקום.

[8] חלק נכבד משטחי ההשקייה בארץ הם מים מטוהרים ממימי הביוב, למשל השפד"ן מהווה כ 10% מכלל שימוש המים במדינה.

[9] פליקס, שביעית, 87.

[10] פליקס החקלאות, 13.

[11] צ. רון 1977, כפר ארטס הוא בנפת בית לחם.

[12] אזור יריחו הנמצא על פיתחו של נחל פרת והמעיינות השופעים סביבת העיר הזינו מאות דונמים של עצי תמרים, עצי פרי, עצי בושם וירקות שונים.

[13] מלחמות ד, ח, ג.

[14] פורת, חקלאות השלחין ביריחו ועין גדי, עמ' 130.

[15] בראשית יג, י, אונקלוס בראשית יג, י ראה רד"צ הופמן במקום

[16] לונדון , עמ' 7 – 34.

[17] ראה אונקלוס על במדבר כד, ו: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר" "כנחלין דמדברין כגנת שקיא דעל פרת".

[18] תרגום יונתן שופטים ד, ה, בתיאור מעשיה של דבורה הנביאה.

[19] ראה יהושע טו, יט ובתרגום יונתן במקום.

[20] בראשית רבה (וילנא) פרשת ויחי פרשה יז: נפתלי אילה שלוחה, מדבר בארצו שכולה בית השלחין.

[21] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שיר השירים ד, יג.

[22] צ. רון 1977, ניצול מעינות לחקלאות שלחין בהרי יהודה.

[23] צ. רון 1985

[24] צ. רון 1977

[25] תוספתא ב"מ (ליברמן) יא, לז.

[26] צ. רון 1977, עמ' 238.

[27] בבלי ב"מ קד, א.

[28] בבלי ב"ב צט, ב, הגמרא דנה בשיעורה של האמה, כשמתבצע תהליך של מכר, מהו רוחבה של האמה הנמכרת וכמה יש להשאיר קרקע פנויה סמוך לאמה זו.

[29] צ. רון 1977

[30] ראה משנה מועד קטן א, ב

[31] בבלי ב"ב צט, ב.

[32] בבלי ב"מ קג, ב- דוולא, דוולא הוא גם שם לכל תהליך ההשקייה שנעשה באמצעות דליים.

[33] בבלי ב"מ קג, ב- זרנוקא.

[34] בבלי ב"מ קג, ב.

[35] צ. רון 1977 ; צ. רון 1982, עמ' 15

[36] ראה למשל בבלי מו"ק יא, ב.

[37] תוספתא מועד קטן (ליברמן) א, א.

[38] בבלי מועד קטן ד, א.

[39] ערוך ערך "בית בעל".

[40] ראה למשל תוספתא מועד קטן א, א.

[41] י. פורת 1985.

[42] רש"י ב"מ קג, ב. ריבמ"ץ שביעית ב, ב, בשל כך יש המבארים ששדה בית השלחין נחשב לשדה בעל איכות נמוכה יותר מאשר שדה בית הבעל ראה בבלי מועד קטן ב, א ר"ש שביעית ב, ב: שאין די להם במי גשמים וצריך להשקותם. רע"ב ב"מ ט, ב, מלאכת שלמה ב"מ ט, ב.רש"י שיר השירים ד, יג.

[43] ראה למשל תרגום אונקלוס לבראשית כה ל, על דבריו של עשיו "כי עייף אנוכי", תרגם אנקלוס "ארי משלהי אנא" וכן דברים כה, יח: "ואתה עייף ויגע", תרגם אונקלוס ל"ואת משלהי ולאי". לדעת ח. ילון מילה זו נגזרת גם מהפסוק המשלח מעינים בנחלים ( תהלים קד , י . וכן בריכת השילוח ומי השילוח הן נגזרות של המילה שלח.

[44] הון עשיר שביעית ב, ב בית השלחין. שלא די לה במי גשמים, שאין בה לחלוחית מים, ולכן נקרא בית השלחין על שם ושלחה מביתו (דברים כד, א - ג) ולא בית השלהן בפירוש כתרגום של עייף (בראשית כה) שכתבו הר"ב והוא מהש"ס (מועד קטן ב א), ומ"מ הא והא איתינהו בה, כי ההא והחית מאותיות אח"הע המתחלפות.

[45] לייבל, שרביט.

[46] רמב"ם פיה"מ ב"ב ד, ז.

[47] מלאכת שלמה ב"ב ד, ז.

[48] רע"ב ב"ב ד, ז.

[49] רשב"ם תויו"ט ב"ב ד, ז.

[50] בבלי ב"ב סח, א.

[51] ריטב"א מועד קטן ב, א.

[52] בבלי ב"ב סח, א.

[53] ריטב"א מועד קטן ב, א.

[54] ריטב"א מועד קטן ב, א.

[55] ערך "שלח".

[56] שיר השירים ד, יג.

[57] איוב ה, י.

[58] ירושלמי שביעית ב, ב, ראה בהרחבה בערך "ספיחין" על ההשלכות השונות שיש לדין זה.

[59] תוספתא תרומות (ליברמן) ב, ו, בהלכות מעשר קיים כלל שאין להפריש ממה שגדל בשנה אחת על מה שגדל בשנה האחרת, כפי שנלמד מהפסוק דברים יד, כב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". ראה ספרי במקום.

[60] תוספתא שביעית (ליברמן) ז, יז, בשנת השמיטה קיימת חובת ביעור על הפירות. שכשהם כלים בשדה, על האדם להוציא את מה שהוא אסף לביתו ולהפקירם לכל, אולם בפרי שאינו כלה וניתן להשיג אותו ברציפות, עד תחיתה של התבואה החדשה, אין בו חובת ביעור. ראה בבלי פסחים נב, א

[61] תוספתא פאה (ליברמן) ב, יט, ראה תוספתא כפשוטה במקום.

[62] ספרי דברים, פרשת דברים פיסקא ו: "כל הנהרות אומרים לפרת מפני מה אין אתה משמיע קולך כדרך שקולנו הולך מרחוק? אמר להם מעשי מוכיחים עלי אדם זורע בי זריעה עולה לשלשה ימים".

[63] בבלי מועד קטן ו, ב.

[64] ירושלמי מועד קטן א, א.

[65] בבלי קידושין סב, ב.

[66] משנה מועד קטן א, ג.

[67] ראה משנה שביעית ב, ט ביחס לפול המצרי.

[68] ראה רש"י דברים יא, י.

[69] תוספתא שביעית ז, יז, בבלי מועד קטן ד, א, כפי שנאמר: "והשקית ברגלך כגן הירק".

[70] בבלי קידושין סב, ב. אם כי ברוב המקרים גידלו את הדגנים בשטחי בעל, ורק לעיתים רחוקות בשדה שלחין.

[71] במשנה מנחות ח, ב- ו צויינו החיטה, זיתים וגפנים כצמחים שגדלים בבית השלחין.

[72] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שיר השירים ד, יג

[73] בתוספתא שביעית (ליברמן) ב, ד, הובא שמדובר בפול המצרי.

[74] תוספתא שביעית (ליברמן) ב, ד.

[75] משנה תרומות י, יא.

[76] ר"ש, רא"ש תרומות י, יא

[77] משנה תרומות י, יא.

[78] רש"י מנחות עא, א.

[79] משנה מנחות פרק ח.

[80] ספרא אמור פרשה י סוף פרק יא, היתר זה הוא מכיוון שלא מביאים את קרבן העומר מבית השלחין, גם לא חל איסור על קצירתו לפני העומר.

[81] משנה ב"ב ב, יג.

[82] רמב"ם פיה"מ ב"ב ב, יג.

[83] תויו"ט ב"ב ב, יג, בשם נ"י.

[84] תוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ד, ד, ראה בחסדי דוד במקום ובבבלי בכורות לח, ב.

[85] משנה מועד קטן ב, א, בבלי מועד קטן ב, א. הראשונים אמנם דנו האם היתר זה הוא בכל סוגי בית השלחין, בין זרעים ובין אילנות או רק בזרעים ראה רש"י על הרי"ף ריש מועד קטן; שיטה לתלמיד הר"י מפריש למועד קטן שם ד"ה והא; הרע"ב במשנה שם, ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך דבר האבד בהגדרות שונות להיתר ההשקיית שדה השלחין במועד.

[86] בבלי מועד קטן ב, א, ראה גם בתוספתא מועד קטן (ליברמן) הלכות א- ד.

[87] תוספתא מועד קטן (ליברמן) א, ב לגבי פעולת הרבצה.

[88] ירושלמי מועד קטן ב, א.

[89] משנה שביעית ב, ב. ראה תוספתא שביעית (ליברמן) א, יב.

[90] ירושלמי שביעית ב, ב, ראה בהרחבה בערך "ספיחין" על ההשלכות השונות שיש לדין זה.

[91] תוספתא שביעית (ליברמן) ה, טו.

[92] תוספתא ב"מ (ליברמן) טו, ב.

[93] משנה ב"מ ט, ב, תוספתא ב"מ (ליברמן) ט, ג.

[94] ראה מלאכ"ש ב"ב ד, ז שכתב שבית השלחין "עשויים לטייל לבני העיר".

[95] משנה ב"ב ד, ז.

[96] משנה ב"ב ג, א.

[97] בבלי ב"ב יא, א, במשנה שם הובא ששיעור חלוקת שדה הוא תשעה קבין לכל אחד, ואילו לגבי שדה בית השלחין אין מגבלה על גדלו המינמלי אלא די בכך שיש לכל אחד "כדי לזה וכדי לזה", ראה רש"י במקום.

אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

בית השלחין

אודות

שימושי

קישורים מומלצים

עדכונים

בית מדרש