אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

בית הבעל, גידולי בעל

ראשי פרקים:

א. הגדרה

ב. היבול

ג. חול המועד

ד. חזקות

ה. שמיטה

ו. השקייתו

ז. דינים נוספים

ח. מנחות

הגדרה

בית הבעל הוא שדה שניתן לגדל בו צמחים בהסתמך על הגשמים בלבד בלא צורך בהשקיית עזר[1], כלשונו של הערוך[2]: "שדה בהר או במקום גבוה שאין צריכין להשקותה ומסתפק במטר השמים".  בשונה מבית השלחין שיש להשקותו באופן רציף על מנת לגדל בו את הצמחים. השדה נקרא "בית הבעל", כיוון שהגשמים מרווים את השדה בדומה לבעל שמרווה את אשתו.[3]

מהתיאורים השונים בחז"ל, וכן על פי ממצאים אריכאולוגיים עולה כי זו שיטת הגידול המרכזית של הצמחים שהיתה נהוגה בזמן חז"ל, זאת בשל הקושי הרב להשקיית השדות, וחוסר זמינות המים. בספרות חז"ל הוזכרו שני סוגי שדות מבחינת הגידולים שלהם: שדה לבן ושדה אילן, ושני סוגי שדות מבחינת מקור המים שלהם: שדה בית השלחין ושדה בית הבעל.[4]

בזמננו, גידול בעל הוא בעיקר גידול תבואה בחודשי החורף ואילו כל שאר הגידולים החקלאיים מבוססים על השקייה רציפה באמצעים שונים. עיין ערכים "השקיה", ו"בית השלחין".

בית הבעל הוזכר גם בתנ"ך כמקום עבודה זרה.[5]

היבול: בית הבעל היא שדה שגם אם היא לא תושקה לא יגרם נזק לגידולים המצויים בה.[6] אך השקייתו מסייעת להקדמת הבשלת הפירות.[7] זמן ההבשלה בבית הבעל שבעמקים היה מהיר, ומותר לקצור שם את היבול אף לפני הבאת העומר.[8]

מכיוון שהנבת השדה תלויה בגשמים, לאחר שמסתיים איסוף היבול השוכר כבר אינו מחויב לבעל השדה, בשונה מבית השלחין שניתן להשקותה ולכן שכירות לשנה היא של יב חודש מלאים.[9]

יש הבדלי איכות בין הגידולים שגדלים בבית השלחין לגידולים שבבית הבעל.[10] ובדרך כלל פרי מושקה גדול יותר עסיסי יותר, לעומת זו פרי משדה הבעל בדרך כלל בעל טעם טוב יותר.

חול המועד: מכיוון שהשקיית שדה בית הבעל אינה נחוצה לקיום היבול אלא לשיפור איכותו, אין להשקותו בחול המועד.[11] על אף שהשקייה זו יכולה לסייע לגידולים.[12]

נחלקו התנאים האם מותר להשקות במועד את שדה בית הבעל ממעין שהחל לנבוע במועד,[13] ולהלכה אין להשקות את בית הבעל במועד, בין אם המעיין כבר נובע תקופה ארוכה, ובין אם הוא החל לנבוע.[14] ובין אם פעולת ההשקייה אינה דורשת מאמץ רב.[15]

חזקות: מכיוון שהנבת שדה בית הבעל תלויה בגשמים, די בכך שהמחזיק בשדה אסף את התבואה שלוש פעמים על מנת שאיסוף זה יחשב כחזקה על השדה.[16]

שמיטה: נחלקו הראשונים בשאלת השקיית שדה בית הבעל בשביעית, יש הסוברים שחל איסור על השקיית שדה זה בשביעית[17] ויש הסוברים שלא חל איסור השקייה בשדה בית הבעל בשביעית.[18] ויש שכתבו שמותר להשקות את שדה בית הבעל רק בהשקייה מועטת.[19]

השקייתו: על אף ששדה בית הבעל הוא שדה שיש בו את הרטיבות הטבעית שמספיקה לגידול הצמחים, מכל מקום השקיית הצמחים משפרת את איכותם[20], וכן ישנם גידולים שזקוקים גם בה להשקייה על מנת להתפתח כראוי, כגון מיני ירקות שונים.[21] השקיית ירקות אלו, או הפסקת השקייתם מלמדת על המשך גידולם, ועל שייכותם לשנות המעשר.[22]

דינים נוספים: ערבה שגדלה בשדה בעל כשרה למצוות ארבעת המינים, על אף שגדלה במקום שאינו מושקה, כיוון שעיקר דין הערבה הוא מין שגדל על פי רוב במים, ואין הכוונה שדווקא הצמח ממנו לוקטים את הערבה יגדל בסמוך למים.[23]

מנחות: ככלל, ניתן להביא שמן, יין וקמח לצורך המנחות רק מצמחים שגדלו בשדה בית הבעל, ולא מצמחים שגדלו בשדות מושקים. (שדות בית השלחין).[24]

[1] בבלי מו"ק ב, א, ריטב"א מו"ק ב, א, ר"ן מו"ק ב, א.

[2] ערך "בעל".

[3] רבינו חננאל מו"ק ב, א: "אבל בית הבעל שכבר גדל והשריש שרשים בקרקע כמו בעל באשתו כדכתיב והולידה והצמיחה".

[4] פליקס, שביעית, 87.

[5] מלכים א טז, לב, ובמקומות נוספים.

[6] ירושלמי מו"ק א, א, רש"י מו"ק ב, א.

[7] פסקי רי"ד מו"ק ב, א.

[8] תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) י, לא

[9] תוספתא ב"מ (ליברמן) ט, ב.

[10] כמובא במשנה תרומות י, יא שאסור לבשל כרוב שהוא חולין שגדל בשדה מושקה יחד עם כרוב שגדל בשדה בעל מכיוון שהכרוב שגדל בשדה המושקה בולע מכרוב התרומה שגדל בשדה בעל. וראה תוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ד, ד.

[11] שו"ע או"ח תקלז א.

[12] מאירי מו"ק ב, א.

[13] תוספתא מו"ק (ליברמן) א, א.

[14] מסקנת הגמרא בבלי מו"ק ב, א.

[15] ר"ן מו"ק ב, א.

[16] רמב"ם טוען ונטען יב, א, שו"ע חו"מ קמא, א. תוספתא ב"ב (ליברמן) ב, א: כל שאינו עושה תדיר כגון שדה בית הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום, ראה טושו"ע חו"מ רעה, ז ביחס לקניין שדה מנכסי גר, באיזה אופן נקנה שדה בית השלחין ובאיזה אופן נקנה שדה בית הבעל.

[17] כך מובן מלשונו של הרמב"ם שמיטה ויובל א, ח שכתב שמותר להשקות את בית השלחין, ומובן שאת שדה בית הבעל אין להשקות.

[18] ראה תוספות מו"ק ו, ב שהבין כן בדעת רש"י בפירושו למשנה מו"ק ב, א אך בפירושו לו, ב רש"י חזר בו, אולם לדעת התוספות יש להסתמך על הפירוש הראשון ברש"י, שמותר להשקות בשביעית. ראה מאירי מו"ק ב, א.

[19] ראה בגמ' בירור הלכה, מועד קטן עמ' טו.

[20] מאירי מו"ק ב, א.

[21] ר"ש שביעית ב, ט, באופן זה ההוא מבאר את דין המשנה העוסקת בבצלים של בעל שמנע מהם עונות השקיה.

[22] משנה שביעית ב, ט, תוספתא שביעית (ליברמן) ב, ד

[23] משנה סוכה ג, ג, תוספתא סוכה (ליברמן) ב, ז.

[24] משניות מנחות פרק ח.