אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

חזור למפתח הערכים

ביצה

ב"ה

ביצה

צורת הביצה

חלקי הביצה המרכזיים

כשרותה של הביצה

מערכת הרביה של התרנגול

הבקרה ההורמונלית בייצור ביצה

ההטלה כיום במשקים חקלאיים

זכר

סירוס הזכר

השלכות הלכתיות לתהליך ההטלה

ספנא מארעא- ביצים ללא הפריה

ביצים "המוזרות"

ביצים גמורות- אשכול של ביצים- שלל של ביצים

דינה של ביצה גמורה

ביצה שנולדה (שהוטלה) ביום טוב

דגירה

הדגירה בהלכה

דם בביצה

שיעור כביצה

כתיבה: הרב דוד אייגנר

ראה ערכים: בשר מבוסס תאים מרקמת עובר,  הנשרה, זפק, תרנגול.

בשונה מהיונקים בהם התפתחות העובר היא בבטן האם, בדגים, בעופות, ועוד ההתפתחות של העובר היא מחוץ לבעל החיים, והיא נעשית בתוך ביצה, על הביצה להכיל את כל חומרי ההזנה הנדרשים להתפתחות העובר, עד לבקיעתו. 

 

צורת הביצה

הביצים שונות בגודלן המוחלט ובגודלן ביחס לגודל העוף. בדרך כלל - ככל שהעוף קטן יותר גדולה יותר הביצה באופן יחסי הביצה הגדולה ביותר אצל העופות החיים כיום היא ביצת היען: אורכה כ 14 ס"מ ומשקלה כקילוגרם. ואילו הביצה הקטנה ביותר היא ביצתו של מין קוליברי, שאורכה 10 מ"מ בלבד. ברוב ביצי העופות יש הבדל בין שני הקטבים: האחד חד והשני כד. צורה זו מונעת את הביצה מהתגלגל בקו ישר, ומאפשרת גם את ארגון הביצים בקן בעיגול, בשטח מצומצם יותר משהיה נדרש לו הן היו בנות צורה אחרת. יש מינים שביציהם מוארכות מאוד, או שלא ניתן להבדיל בין שני קוטבי הביצה.[1] 

 

חלקי הביצה המרכזיים

קליפה:  קליפת הביצה מגנה ותומכת במבנים הרכים הפנימיים. היא חדירה למחצה לאוויר ולמים ומסייעת במניעת זיהום חיידקי. כ- 94-95% מקליפת הביצה היבשה הוא סידן פחמתי (CaCO3) במשקל של כ-5 גרם, כ10- 11 אחוז ממשקל הביצה. בנוסף מכילה קליפת הביצה מינרלים נוספים (כ 0.3% זרחן ו- 0.3% מגנזיום ועקבות נתרן, אשלגן, אבץ, מנגן, ברזל ונחושת). שאר הקליפה הוא החומר ה​​אורגני הקושר את מבני הסידן ויוצר את המבנה הגיאומטרי היוצר את החוזק. חוזק הקליפה תלוי במידה רבה גם בגודל הביצה, צורתה ועובייה.[2]  

קרום הקליפה: מתחת לקליפה ישנם שני קרומים שתפקידם הוא להגן על הביצה מחדירת זיהומים, בין שני קרומים אלו נוצר תא אויר, שמטרתו היא לשמש כמקור חמצן לעובר.

חלבון- מהווה כ58- 60 אחו ממשקל הביצה מכיל בעיקר מים וחלבונים, ותפקידו הוא לשמש כמקור נוזלים ומינרלים שונים. בחלבון ישנם שני אזורים- חלון סמיך- פנימי העוטה את החלמון, וחלבון דליל- חיצוני הסמוך לקליפה.[3]

קור חלבוני- ליף- מעין סליל מעובה המחובר לשני צדדי החלמון, סליל זה מאפשר לחלמון לנוע סביב צירו, וכך לדאוג שהעובר יהיה תמיד למעלה.  

חלמון- (החלק הצהוב במרכז הביצה) מהווה כ31 אחוז ממשקל הביצה, תפקידו הוא לשמש כמאגר המזון לעובר המתפתח ומכיל בעיקר חלבונים ושומנים, על החלמון מצוי "תא הנבט" שמכיל את המטען הגנטי הנקבי, בעת ההפרייה תא הזרע מפרה חלק זה, ונוצר עובר. 

 

מקור: ויקיפדיה, ביצה:

 

סוגים שונים של ביצים- מקור ויקיפדיה, נחלת הכלל

 

כשרותה של הביצה

ביצי עוף טהור מותרות באכילה, ואילו ביצי עוף טמא אסורות באכילה[4], לאחר שהביצה פרשה מהעוף (הוטלה) היא נחשבת בפני עצמה ואינה נחשבת כ"אבר מן החי".[5] דינה הוא כ"פרווה" ולא כבשר.

הסימן שהובא בחז"ל הוא שכל  ביצה שהיא כודרת ועגלגלת- שבמרכזה היא כעגול של כדור, קוטב אחד של הוא כד, שבית מושבה רחב ככד[6]- וראשה אחד חד – טהורה. שני ראשיה כדים, או שני ראשיה חדים – טמאה.[7]

סימן נוסף שהובא הוא שחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים – טהורה; חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים - טמאה וכשהם מעורבים זה בזה בוודאי מדובר בביצת השרץ. בחז"ל הובא שסימנים אלו אינם מובהקים, ויתכנו ביצים שהמבנה שלהן שונה ובכל זאת הן תהיינה טהורות.

ככלל, כל ביצי העופות המוכרים היום, הן העופות הטהורים והן העופות הטמאים, הן כשהחלבון עוטף את החלמון, דהיינו חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים, לא ברור אם כן מהו סימן זה בחז"ל, כשהחלמון מבחוץ והחלבון מבפנים[8].

 

 

מערכת הרביה של התרנגול

כאמור בערך "תרנגול" העוף העיקרי שהשתמשו בו החל מבית ושני ואילך, עד ימינו לבשר ולביצים הוא התרנגול, אי לכך עיקר הדיון ההלכתי נסב בגמרא ובפוסקים סביב התרנגול, ודיון זה הובא כאן. אם כי מערכת הרביה של העופות דומה בין המינים השונים, וניתן להשליך מתיאורים אלו לשאר מיני העופות.

 

מערכת המין הנקבית בעופות מחולקת לשני חלקים: השחלה וצינור ההטלה.[9]

צינור ההטלה מורכב מ: משפך, מגנום, מיצר, רחם, נרתיק.

שחלה: בשונה ממרבית נקבות בעלי החיים שלהם קיימת מערכת מין זוגית סימטרית של שתי שחלות, בנקבת העוף השחלה וצינור ההטלה הימניים מתנוונים ביום ה-21 להתפתחות העובר, ואילו השחלה וצינור ההטלה השמאליים ממשיכים להתפתח. השחלה ממוקמת בחלק השמאלי של הגוף בין הריאות לבין הכליות והיא מחוברת לשדרה, בשחלה ניתן למצוא מספר ביציות בשלבי התפתחות שונים שלהן. הביצית החורגת מהשחלה בגודלה המלאה היא החלמון, שמכיל את גרעין התא שמקורו מהנקבה, וכן חומרי הזנה ראשוניים לעובר.

משפך: תפקידו לקלוט את הביצית החורגת מן השחלה לאחר הביוץ, לכידת הביצית במשפך מתרחשת תוך 15 דקות מהביוץ. במשפך ממתינים תאי הזרע להפרות את הביצית (במידה והיתה הזדווגות עם זכר), ביצי המאכל מלהקות הטלה מסחריות אינן מופרות מכיוון שאין זכרים בלולים אלו.

מגנום - זהו החלק הארוך ביותר בצינור ההטלה, שבו מופרש החלבון העוטף את הביצית (החלמון).

מיצר - הקטע הצר ביותר בצינור ההטלה, שבו מתעטף החלבון בשני קרומי הביצה אשר נפרדים בצד הרחב של הביצה ליצירת תא האוויר ("הקרום הרך").

רחם - הקטע הרחב ביותר שבו שוהה הביצה במשך הזמן הארוך ביותר: כ- 20 שעות. בשלב הראשון יש חדירה של מים מבעד לקרומים ותפיחה של הביצה כדי לאפשר בהמשך שקיעה של סידן פחמתי היוצר את קליפת הביצה. בקווי מטילות חומות באזור זה נוצר הפיגמנט של קליפת הביצה.

נרתיק - הקטע האחרון, שבו הפעולה העיקרית המתבצעת היא דחיפת הביצה לכיוון הביב וציפוי דק של הקליפה הסידנית.

הביצה מוטלת מהביב של התרנגולת.

 

צינור ההטלה: אורך המקטע וזמן השהייה של הביצה.

 

 

Ovary= שחלה

Infundibulum= משפך

Magnum= מגנום

Isthmus= מיצר

Uterus= רחם

Vagina= נרתיק

מקור: https://poultry.extension.org/articles/poultry-related-youth-programs/how-does-a-hen-make-an-egg/

ביוץ: ביום בקיעת האפרוחית מצויות בשחלה כ-5000 ביציות פוטנציאליות להפריה. החל מהשבוע ה-14 בערך לחיי האפרוחית מתחילה הבגרות המינית והתפתחות הביציות בשחלה. אז ניתן לראות על גבי השחלה מספר ביציות בשלבי התפתחות שונים, כשהגדולה מכולן היא המיועדת לביוץ. (השחלה נראית כ"אשכול ביצים"). למעשה, הביוץ הינו תהליך של התנתקות של הביצית הגדולה ביותר בשחלה וקליטתה על ידי המשפך, שהוא החלק הראשון של צינור ההטלה.

בניגוד לחשיבה המקובלת בעבר, הביוץ תלוי בעיקר בפעילות הורמונלית מתאימה של הנקבה, והוא אינו תלוי כלל בהזדווגות עם הזכר.

 

הבקרה ההורמונלית בייצור ביצה

הביוץ מתרחש אחת ליום- יומיים, ללא תלות בהזדווגות עם הזכר. העופות הם בעלי חיים הרגישים לאורך היום, ביום קצר מדי (חורף) הפעילות ההורמונלית המפעילה את הביוץ לא תפעל, ואילו כשאורך היום ארוך דיו (אביב- קיץ) פעילות זו מתקיימת. הפעילות ההורמונלית של נקבת העוף דומה לפעילות ההורמונלית הנקבית של היונקים, מההיפותלמוס מופרש ההורמון -GnRH המשפיע על ההיפופיזה, שמפרישה את ההורמונים FSH ו , LH הורמונים אלו אחראים להתפתחות ולגדילה של הביציות לפני הביוץ בשחלה ומעוררים הפרשת הורמוני מין בשחלה, בשחלה נוצר האסטרוגן האחראי בעת הבגרות המינית על התפתחות צינור ההטלה, על פלומת הנוצות המיוחדת למטילות ועל סימני המין החיצוניים. כמו כן, האסטרוגן משרה את ייצור חלבוני הביצה המיוצרים במגנום ואת ייצור הפרוגסטרון. לפני הכניסה להטלה עולה רמת האסטרוגן בשל פעילותו החשובה של ההורמון בספיגת הסידן והשקעתו בעצמות המודולריות, המהוות מחסן אגירה ליצירת קליפת הביצה במהלך חיי המטילה. בשחלה מופרש גם כן הפרוגסטרון, הגורם לעלייה חדה ברמת הורמון ה- LH ולביוץ. האסטרוגן והפרוגסטרון שותפים בויסות ההורמונים המופרשים ברמת ההיפותלמוס וברמת ההיפופיזה וליצירת מעגל ביוץ החוזר על עצמו.

בשונה מזוחלים המטילים את כל תטולתם בפעם אחת, מטילים רוב העופות ביצה ליום, כדי למנוע עומס יתר על משקל גופם. בטבע ברווזים ותרנגולאים מטילים 12-8 ביצים, בקבוצת התרנגולאים, ובקבוצות נוספות תגרום נטילת ביצים מהקן להמשך הטלה[10]^.

ההטלה בפועל נמשכת בין 10 ל 90 דקות, בה ניתן להבחין בתרנגולת מפעילה את שרירי הביב וניתן אף להבחין פעמים רבות בביצה שיוצאת מעט וחוזרת לתוך הביב עד ההטלה הסופית.

 

ההטלה כיום במשקים חקלאיים

במשקים חקלאיים מנצלים את התכונות שהובאו לעיל כדי לייצר ביצים בכל ימות השנה: דואגים לתאורה מתאימה הן מבחינת עוצמת האור והן מבחינת משך התאורה במשך היום והלילה (14- 16 שעות ביממה), וכן איסוף הביצים נעשה באופן שגרתי בכל יום, "הקן" אינו מתמלא, כך שהתרנגולת ממשיכה להטיל בכל ימות השנה, רמת ההטלה כיום היא כ250- 300 ביצים בשנה.

 

זכר

מלבד מערכת המין של הזכר, יש לזכר גם כן יש סימני מין משניים, שכוללים: גודל פיזי, כרבולת ודלדלים, ניצוי, דורבן והתנהגות אגרסיבית. ממחקר שנעשה עלה כי זכר פעיל שבודד ל-36 שעות, יזדווג כ-4 פעמים תוך 15 דקות מרגע הכנסתו ללהקת נקבות. כמות הזרע של המירוק הראשון מהווה כ 60%-40% מכמות הזרע שיפלוט הזכר. זכר" קופץ" כ-45 פעמים ביום ובתוכם ב15 פעמים הפוריות היא גבוהה, זכר לרוב יכול להפרות כעשר נקבות.[11] במקורות רבים התרנגול נזכר כעוף השטוף בזימה. בין השאר נאמר במסכת ברכות בהקשר של תקנת עזרא,"שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים".[12] לכך יש להוסיף את העובדה שהתרנגול אינו מוגבל לעונת הזדווגות מסויימת, והוא עסוק ברבייה לאורך כל השנה.[13] על אף הפעמים הרבות שהזכר מזדווג עם הנקבה, הפריית הזכר יכולה להתרחש גם רק אחת לשבועיים, בין הנרתיק לרחם יש אזור עם בלוטות השומרות ומאחסנות תאי זרע עד לתקופה של שבועיים, לפני שחלקם נודדים במעלה צינור ההטלה למקום הפריית הביצה במשפך.

 

סירוס הזכר

אסור לסרס את כל בעלי החיים, אך המעוניין שתרנגולו יסתרס מאליו יוריד את כרבולתו, ובאופן זה יגרום לו לפחות רצון להזדווג עם התרנגולת.[14] הכרבולת היא אחד מסימני המין המשניים של הזכר והנקבה, זכר שלא מפתח כרבולת בעת התפתחותו הדבר מלמד על כך שפעילותו ההורמונלית אינה תקינה, התפתחותו המינית היא פגועה, והוא לא יפרה כראוי את התרנגולות, כמו כן תרנגולת שכרבולתה לבנה ויבשה, מערכת המין אצלה אינה מפותחת כראוי. יש שדנו בסירוס תרנגול על ידי זריקה לראשו של התרנגול.[15] ככל הנראה מדובר בהזרקת הורמונים לתרנגול הגורמים לו להסתרס.[16]

 

השלכות הלכתיות לתהליך ההטלה

ספנא מארעא- ביצים ללא הפריה

בירושלמי הובא שהתרנגולת מטילה עשר ביצים בחודש.[17]

ההבנה הרווחת בזמן חז"ל היתה כי תהליך הביוץ תלוי בהזדווגות עם זכר, ותהליך זה גורם לביוץ. אולם כיום ידוע כי תהליך הביוץ של התרנגולת אינו תלוי בהזדווגות עם זכר, והתרנגולת תטיל כל עוד יהיו לה התנאים המתאימים לכך. זאת ועוד, כיום ידוע כי הזרע נשמר בבלוטות מיוחדות, ולכן די בהפרייה אחת לשבועיים, כדי שהביצים תהיינה פוריות ויתפתחו מהן אפרוחים, תופעה יחודית לעופות.

חז"ל תיארו כי על אף שהתרנגולת לא הופרתה היא מתחממת מהקרקע, וחימום זה גורם לה להטיל ביצים, בלשון חז"ל הדבר נקרא "ספנא מארעא"[18]. ביצים אלו שהתרנגולת מטילה כתוצאה מההחממות בקרקע אינן פוריות[19].

לדעת רבים מפוסקי זמננו, בביצים הנמכרות בשוק, שמקורן הוא ממשקים חקלאיים בהם לא מצויים כלל זכרים, במידה ונמצא דם בביצה ניתן להוציאו ולהשתמש בכל הביצה, וזאת בשונה מביצה מופרית, שבה אם מתגלה דם אין לאכול את הביצה כלל[20].

יש לציין כי פליניוס מתאר שביצים אלו נקראות "hypenemia" והן נוצרות כתוצאה מגלגול בעפר, רוח, ועוד.[21]

 

ביצים "המוזרות"

בשולחך ערוך הובא שביצים המוזרות הן ביצים ש"נפסדו ונעשו כעין מטווה", ועל אף שהתרנגולת ישבה עליהם (דגרה) ימים רבים, הן לא התפתחו.

ישנן סיבות רבות לכך שביצה אינה פוריה, מלבד העובדה שהתרנגולת מטילה ללא קשר לזכר. בין הסיבות ניתן למצוא: גיל המטילה, משך הזמן שעבר בין ההטלה לדגירה, טמפרטורה ואור שהביצה היתה חשופה אליהם, וכן דגירה שאינה מיטבית.

בחלבון טרי בשל הקשרים הכימיים בין רכיבי הביצה הביצה נראית מעט כדורית, ואינה ישרה, בביצה שאינה מתפתחת החלבונים והשומנים עוברים תהליך כימי של פירוק המולקולות, והביצה מתפזרת על שטח רב יותר[22].

 

ביצים גמורות- אשכול של ביצים- שלל של ביצים

כאמור, בשחלה ניתן למצוא מספר ביציות בשלבי התפתחות שונים שלהן, וכן משך הזמן מהביוץ וחריגת הביצית מהשחלה, עד ההטלה, הוא כ24 שעות. אי לכך, פעמים רבות בעת שחיטת התרנגולת ניתן להבחין בביצים אלו. וכן כשהביצה מצויה בביב לקראת ההטלה ניתן בעזרת מכה קלה "לסייע" לתרנגולת להטיל את הביצה.

הדיון ההלכתי נסוב סביב ההבנה כי מחד, כל עוד הביצית מחוברת לשחלה, לפני הביוץ, דינה הוא כחלק מהתרנגולת על כל המשתמע, אבר מן החי והגדרתה כבשר. מאידך כשהביצה הוטלה ויצאה מהתרנגולת, היא נידונית בפני עצמה, היא נחשבת כפרווה לדיני בשר בחלב, נזיקין, ועוד. הדיון ההלכתי הוא כיצד להגדיר את שלבי הביניים השונים, כגון ביצים עם חלמון בלבד, ביצים ללא הקליפה הסידנית הקשה, ועוד.

 

התנאים חלקו בדין "ביצה גמורה" שנמצאה בתוך התרנגולת לאחר השחיטה. לדעת חכמים היא נידונית בפני עצמה[23], ומותר לאכלה עם חלב, ולדעת רבי יעקב אם הביצה מעורה בגידים- דינה הוא כבשר ואסור לאכלה עם חלב, לדעת רוב הראשונים חכמים מקילים יותר מרבי יעקב. בהמשך לדיון זה הגמרא הזכירה ברייתא שמחלקת בין "אשכול של ביצים" ו"שלל של ביצים", להלן סיכום הדעות השונות בהגדרות אלו:

ביצה גמורה: 1. ביצים שנעקרו מן האשכול, גם ללא קליפה[24] 2. ביצים שהחלמון מוכן[25], וחסרה להן הקליפה הלבנה[26] אך אם החלמון עדיין לא סיים להתפתח, הביצה אסורה[27]. 3. החלבון והחלמון מוכנים וניתן להבחין בכל אחד מהם, למרות שהם עדיין בצינור ההטלה,[28] שמכיוון שהחלבון והחלמון ישנם, הביצה לא נחשבת בשר[29] 4. ביצים גמורות בקליפה דקה ולבנה אלא שעדיין היא רכה[30]. 5. כל הביצה כבר סיימה את שלבי התפתחותה, כולל הקליפה הסידנית[31]. 6. צורת הביצה צריכה להיות מושלמת- "שתהיו גמורות בצורתן שתהיינה להן אורך ויהיה ראשן אחד חד והאחר כד".[32]

 

בגמרא הובאו שתי אפשרויות להבנת "אשכול של ביצים" ו"שלל של ביצים", אלו הוסברו באופנים שונים על ידי הראשונים, ולדעת כולם מדובר בשלבי התפתחות שונים של הביצה בשחלה ובצינור ההטלה.

אשכול של ביצים- הסבר ראשון בגמרא: 1. השדרה שאליה מחוברות הביציות[33]. 2. ביציות בשלב התפתחות מוקדם, מחוברות לשחלה ולשדרה[34] 2. הסבר שני בגמרא: ביצים המחוברות לשחלה, אך בתחילת תהליך ההתפתחות.[35] מקום השדרה שהחלמונים מקובצים בו[36]. ביצים קטנות[37] שאין להם חלמון וחלבון[38]. יש ראשונים שמבארים זאת בשלבים מאוחרים יותר של התפתחות הביצה: ביצים שיש בהן רק את החלמון, או ביצים שנגמרו אלא עדיין בתוך צינור ההטלה[39]

שלל של ביצים- הסבר ראשון בגמרא: ביציות המחוברות עדיין לשחלה, אך התחילו כבר תהליך התפתחות, בגדלים שונים[40]. הסבר שני: ביצים עם שני הקרומים הדקים, אך ללא הקליפה הסידנית[41]. יש ראשונים שמבארים זאת בשלבים מאוחרים יותר של התפתחות הביצה: ביצים שמעורות עדיין בגידין אך סיימו את תהליך התפתחותן, או ביצים הקליפה החיצונית עדיין לא התקשתה[42] ריבוי החלמונים המקובצים[43] ביצים גדולות[44] שיש להם חלבון וחלמון[45].

ביצה שנמצאה בצינור ההטלה אינה פוריה, ולא יתפתח ממנה אפרוח[46]. לדיני נזיקין, הביצה נחשבת כנפרדת מהתרנגולת[47], ולכן אם התרנגולת הזיקה, לא ניתן להשתמש בביצה כתשלום על הנזק[48].

 

דינה של ביצה גמורה

בשולחן ערוך הובאו שתי התייחסויות שונות לביצה גמורה שנמצאה בבטן התרנגולת, או שהוצאה ממנה על ידי מכה. בדיני אבר מן החי ביצה גמורה היא כזו שאינה מעורה בגידים[49] לעומת ביצה שנמצאה בשחיטה, שנחשבת גמורה למרות שהיא עדיין מעורה בגידים, וניתן לאכלה עם חלב.[50] וכתבו נושאי הכלים שהחלוקה היא בין בשר בחלב בעוף שהוא מדרבנן, ניתן להקל יותר מאשר אבר מן החי, שהוא מן התורה. ולמעשה כתבו שהנשים נוהגות שכל ביצה שנמצאת בתרנגולת בעת השחיטה דינה הוא כבשר, לדיני בשר וחלב ודיני מליחה.[51] ביצה שנמצאה בנבילה או טריפה, אסורה לכל הדעות כדין התרנגולת[52].

 

ביצה שנולדה (שהוטלה) ביום טוב

ביצה שהוטלה ביום טוב אסורה מדין "נולד".[53] אמנם, אם יצאה רובה בערב יו"ט וחזרה לגוף התרנגולת, היא מותרת. אם בדק אדם את לול התרנגולות בערב יו"ט ולא מצא בו ביצה, ובהשכמת הבוקר מצא בה ביצה, יכול הוא להניח שהביצה יצאה ברובה כבר מערב יו"ט ומותרת. הגמרא מנמקת את הדבר בכך שהתרנגולת אינה מטילה בלילה.[54] כאמור, הפעילות ההורמונלית של התרנגולת מופעלת על ידי האור, ומכיוון שמשך התפתחות הביצה הוא כ24 שעות, התרנגולת תטיל לרוב את הביצה בשעות הבוקר והצהריים, ולא בלילה.[55] עוד נאמר כי אם שחט ביום טוב תרנגולת ומצא בגופה ביצים גמורות, אין בהם דין נולד. וכתב הרמב"ם שהטעם לכך הוא שאין הדבר מצוי, ולכן לא גזרו בו.[56]

 

דגירה

עם סיום הטלת כל הביצים (8- 12 ביצים) התרנגולת מתחילה לדגור על הביצים, הדגירה מספקת לעובר המתפתח חום והגנה. טמפרטורת הביצה במהלך הדגירה היא C34⁰ עם תנודות קלות מעלה ומטה. חשיפת הביצים לקרני השמש או לחלופין הפסקת הדגירה עשויה לגרום לפגיעה ממשית בעובר עד כדי מותו.[57]^. התרנגולת מכינה את גופה לדגירה על ידי יצירת כתמי דגירה בגחון, הנוצות באזורים אלו נשרו בהשפעת הורמוני מין זמן קצר לפני הדגירה ועורם התעשר באספקת דם עד כי הוא נראה כדלקתי. כתם הדגירה מאפשר העברת חום מגוף העוף הדוגר אל הביצים, חום שהעברתו היתה נמנעת על ידי הנוצות, שהן מבודד משובח. בתרנגולאים יש שלושה כתמים אלו[58]. משך הדגירה הוא 21 יום. במהלך הדגירה יש להזיז את הביצה מספר פעמים ביום. בטבע, הדגירה היא בקן שהתרנגולת מכינה לפני ההטלה, במשקים חקלאיים עד לפני כמה עשרות שנים הדגירה היתה בתאי הטלה שונים שהוכנו על ידי המגדלים, ובעשרות השנים האחרונות ההדגרה היא על ידי מדגרות אוטומטיות מבוקרות טמפרטורה ולחות.

פיליניוס מתאר שלאחר שלושה ימים מתחילת הדגירה ניתן לדעת אם הביצה פוריה או שאינה כזו[59].

ביצה מופרית, אך שלא מודגרת כראוי אינה מתפתחת לאפרוח, ניתן עם זאת לשמור את הביצה המופרית בתנאי טמפרטורה מתאימים של כ15 מעלות צלסיוס, עד 10 ימים לאחר ההפריה, ואז להדגירה.

 

הדגירה בהלכה

התרנגולת רגילה להטיל את ביצתה באשפה, ובמקומות שאינם משתמרים[60] אסור בשבת לבטל כלי מהיכנו, לכן, אסור לתת כלי תחת התרנגולת כדי לקבל את ביצתה. אמנם, אם הטילה התרנגולת ביצה ורוצה להגן עליה, יכול הוא לכפות עליה כלי.[61]

ישנן תרנגולות שבטבען נוחות לדגור על הביצים, ניתן לשכור תרנגולת על מנת שתדגור על הביצים, חז"ל דנו בשאלה באיזה מקרה יש בשכירות זו משום ריבית.[62]

תרנגולת שהחלה לדגור וברחה מותר להחזירה בערב פסח, וכן אם מתה מותר להביא תרנגולת אחרת במקומה, בזמן שבו כבר אסור לעשות מלאכה, וכן מותר לעשות כן בחול המועד, על אף שיש בכך טרחה מרובה[63] העובר מתחיל להתרקם רק אחרי שלושה ימים מהדגירה, ולכן אם הופסקה הדגירה למשך שלושה ימים, העובר ניזוק מכך[64]. ביצה שאינה מופרית, או שהעובר לא התפתח כראוי, מתחילה להתקלקל לאחר מספר ימים, ביצים אלו נקראות:" ביצים המוזרות" ומותר לאכלן גם אם יש שם מעט דם, אך יש לזרוק את הדם לפני האכילה.[65]

יש לטפל באפרוחים לאחר הבקיעה, ולכן מי שנשכר על מנת לטפל בתרנגולת, חייב לטפל גם באפרוחים לאחר הבקיעה[66].

ביצה שהוטלה בוודאות לפני שבת אינה מוקצה, גם אם היא מצויה תחת התרנגולת, ומותר לטלטלה בשבת.[67]

פוסקי זמננו דנו בשאלת הטיפול במדגרה בשבת, מכיוון שיש להזיז את הביצים מספר פעמים ביום, וכן מה ניתן לעשות במקרי תקלה.[68] דיון נוסף שהוזכר הוא ביחס לכשרות עופות שגדלו במדגרה[69].

 

דם בביצה

במידה והביצה מופרית, התפתחות כלי הדם באפרוח מתחילה כיממה לאחר תחילת הדגירה.  ראה כאן את השלבים השונים: https://www.youtube.com/watch?v=PedajVADLGw

גם במידה והביצה אינה מופרית, יתכנו מספר מקורות של דם בביצה. בזמן הביוץ הקרום של השחלה מתבקע והחלמון משתחרר ממנה. בקרום הזה שמכסה את השחלה יש כלי דם. ברוב המקרים הקרום מתבקע ברצועה דקה שאין בה כלי דם. במקרה שהקרום מתבקע מחוץ לרצועה זו, טיפת דם מכלי דם תטפטף על שטח החלמון ויופיע כנקודה או פס דם עליו. בנוסף, לפעמים יש דימום בתוך השחלה שיופיע על שטח החלמון. כמו כן, במהלך תהליך הירידה בצינור ההטלה, לפעמים מופרשות גם חתיכות קטנות של רקמה מצינור ההטלה (כתמי בשר) או יש דימום מדופן הצינור לתוך החלבון.

ההלכה מבחינה בין ביצים מרוקמות – שהחל להתהוות בהם צורת אפרוח, לבין ביצים שאינם מרוקמות. דם שמקורו באפרוח אסור מהתורה, אך חכמים אסרו גם דם אחר.[70] מכיוון שרוב הביצים אינם מכילות דם, הרי שמלכתחילה אין חובה לבדקם. אמנם, הרמ"א העיד כי המנהג למעשה הוא לבדוק את הביצים,[71] וכך כתבו גם פוסקים נוספים.[72] בימינו, רוב הביצים העומדות למכירה אינן מופרות, כיוון שאין מגדלים זכרים בלולי המטילות. לאור מציאות זו, יש שכתבו שאין חובה לבדוק את הביצים, שאין לחוש למיעוט.[73] אמנם, יש שכתבו שעדיין יש לבדוק את הביצים, ואם נמצא בהם דם יש להדר לזרקן משום מראית עין.[74]

מיקום הדם בביצה: בחז"ל הוזכרו מספר מקומות בהם יש דם בביצה, בכל הביצה כולה, בחלבון, בחלמון וב"קשר". בגמרא הובא שאם הדם נמצא בקשר בלבד אזי הביצה מותרת, משום שעדיין הדם לא התפשט על כל הביצה. ישנן מספר אפשרויות בראשונים להגדיר את הקשר: קשר של חלבון- ומדובר בקור החלבוני- הסיב שמחזיק את החלמון "דבוק בחלמון מיכן ומיכן כלפי הכד של ביצה", ולדעתם סיב זה הוא הזרע של הזכר שממנו האפרוח מתחיל להתפתח[75]. לדעתם התפתחות האפרוח היא מהחלבון ולא מהחלמון, מכיוון שלעיתים בעת הבקיעה ניתן לראות עדיין את החלמון, הרי שהאפרוח מתפתח מהחלבון[76]. קשר של חלמון הוא תא הנבט שממנו מתחיל האפרוח להתפתח[77]. על אף שבגמרא הובא שאם הדם נמצא על מקום הקשר בלבד, יש לזרוק את הדם, וכל הביצה מותרת, כתב הרמ"א בשו"ע שיש לזרוק כל ביצה שיש בה דם, ללא תלות בשאלה היכן הדם נמצא.[78]

 בשר מבוסס תאים מטרום עובר

בשנים האחרונות החלו לפתח רקמות שונות מעוברי תרנגולות, עיין ערך בשר מבוסס תאים מרקמת עובר.

שיעור כביצה

שיעור כביצה הוזכר רבות בהלכה ביחס לשיעור חלה, חובת ברכת המזון, שיעור אתרוג ועוד, אי לכך שיעור זה נידון ארוכות בספרי הפוסקים, ראה הרב חיים פנחס בניש בספר מידות ושיעורי תורה, החל מעמ' רכא וכאן:

OtzarBook://book/52549/p/214/t/0.138448841249973361234/fs/dX2321QCW43qUGENvVA0WuRTXJXBfvYBf8Lnsbt9ndKR/start/0/end/329/c

עיקר הדיון ההלכתי הובא באנציקלופדיה התלמודית, ערך ביצה (שיעור), ראה שם את עיקר הדיון ההלכתי..  הדיון המעשי הוא באופן מדידת הביצה, והאם יש שינוי בין ביצי ימינו לביצים שהיו מצויות בזמן חז"ל.

 

לדברי ז. עמר במאמר שיעור "כביצה" לאור המציאות הקדומה" פורסם בJSIJ  כתב עת למדעי היהדות, בהוצאת אונ' בר אילן, גיליון 22 (2022), זהו נפחם הממוצע של ביצי תרנגולת, אם כי ניתן למצוא פעמים רבות ביצים גדולות יותר, וכן כשדובר בתנגולות שהחלו להטיל ("פרגיות" מדובר בביצים קטנות יותר.

 

ראה כאן:
https://jewish-faculty.biu.ac.il/node/1787