אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אריסות

ב"ה

אריסות וחכירה

עיבוד השדות על ידי השכרתם לזמן מסוים לשנה או לכמה שנים, תמורת חלק מהיבול, היה מקובל בכל העולם החקלאי.[1] בחז"ל אנו מוצאים שלוש שיטות של עיבוד קרקע על ידי אדם אחר, והתשלום עבור כך, שכירות, חכירה, ואריסות: 1. שכירות השדה בסכום מעות ידוע לשנה. 2. חכירה בתשלום כמות קבועה של פירות לשנה, בלא תלות ביבול שיופק בפועל מהשדה[2]. 3. אריסות לפי שיעור היבול המתקבל מהשדה,[3] במקרה זה התשלום תלוי בכמות היבול המתקבל.[4] עיקר ההבדל בין אלו הוא גובה התשלום ואופן תשלומו, וחיובים ממוניים שונים הכרוכים בשמירה על השדה, אופן תחזוקתו ועוד[5], אך לדינים כגון הבאת ביכורים, הפרשת תרומות ומעשרות, דיני חזקה בקרקע, דיניהם שווים.

לדברי גולאק,[6] נראה שבתקופת המשנה הייתה האריסות מצויה יותר מחכירה. בערוך הובא שארוס הוא שומר ביוונית.[7] האריס והחוכר לרוב הם פועלים שאין להם קרקע משלהם, ויתכן שהם אף אינם עשירים, פרנסתם היא מאחריות כוללת על עיבוד שדות אחרים, לשנים רבות,[8] ולעיתים אף לדורות רבים.[9] לא ברור אם רוב מעבדי השדות היו אריסים או חוכרים או שמא בעלי הקרקעות בעצמם עיבדו את שדותיהם, אך מתוך אזכורים שונים בחז"ל עולה כי האריסים וחוכרי השדות היו חלק ניכר ממעבדי השדות.[10] לעיתים האריסים היו המעבדים הקבועים של השדה ואף לא הכירו את בעל הבית[11]. או שהבעלים מכר את שדהו ונעשה בו אריס.[12] האריס אף העסיק אריסים אחרים תחתיו.[13] במקרי קיצון, כל שדות המדינה היו בבעלות המלך, וכל העם הפריש חלק קבוע מהיבול, כפי שהנהיג יוסף במצרים.

אופן האריסות בפועל, כגון על מי מוטלת האחריות לזרוע וכן אופן חלוקת היבול היה תלוי בהסכם שאליו הגיעו הבעלים והאריס[14] ולכן ניתן לערוך הסכם אריסות של השדה רק כששני הצדדים מסכימים על כך.[15] זכויותיהם של האריס והחוכר מוגבלות לתקופת ההסכם על עיבוד הקרקע.[16] אולם בזמן עיבוד הקרקע יש להם זכויות מסוימות בקרקע, ויתכן שאף דיני חזקה על קרקע זו.[17]

מצוות התלווית בארץ

ביכורים: ככלל, האריסים אינם מביאים ביכורים, אולם לדעת רבי יהודה האריס והחוכר שמטפלים בקרקע במשך דורות רבים ('אריסי וחכירי בתי אבות'), יכולים להביא ביכורים[18]

תרומות ומעשרות: האריס והחוכר נחשבים כשליחם של בעל הבית, ויכולים לתקן את פירותיו, זאת במידה שהוא לא מגלה את דעתו שאינו מרוצה מהפרשה זו.[19]

מתנות עניים שבשדה (לקט, שכחה ופאה): על האריס שמעבד את השדה להותיר מתנות אלו בשדה ואסור לו ליטלן עבורו, גם אם הוא עני.[20]

שביעית: אסור בשביעית לחכור שדה ניר מישראל מחשש שמא ישראל יבוא לחורשה, אך מותר לחכור מהגוי.[21]

אריסות בסוריה

לסוריה יש מעמד מיוחד בהלכה מכיוון שהיא אינה נכללת בשטח שהוגדר לעם ישראל לכבוש בכניסה לארץ בפרשת מסעי[22], אולם דוד המלך כבש את סוריה, טרם סיום כיבוש מקום המקדש והארץ, [23] כיבוש זה הוגדר בחז"ל כ"כיבוש יחיד", ולא כ"כיבוש רבים", ולא החיל באופן מלא את המצוות התלויות בארץ. לכן סוריה נחשבת בהלכה כמעין 'מעמד ביניים' ביחס למצוות התלויות בארץ, וחיוב המצוות התלויות בה הוא מדרבנן.[24] במשנה בחלה מובא שנחלקו רבן גמליאל ורבי אליעזר, האם חובת הפרשת תרומות ומעשרות בסוריה היא גם על אריס העובד בקרקע של גוי.[25]