אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

איבוק

כתיבה הלכתית: הרב דוד אייגנר

כתיבה מקצועית: פרופ' חיים נרסון

ראשי פרקים:

א. הקדמה

ב. רקע מדעי

ג. משמעות לשונית

ד. הגדרת הפעולה

ה. מהות הפעולה בחז"ל

ו. אופי הפעולה

הקדמה

מלאכת האיבוק הוזכרה בשלוש מקומות בהלכה כפעולה שאין לעשותה: בשמיטה, בשבת ובחול המועד.

מטרת הפעולה בחז"ל היא הצמחת הפרי, על ידי נתינת אבק בחלקי העץ השונים, ואינה נחוצה לצורך גידולו התקין של העץ[1].

רקע מדעי

המושג ההלכתי איבוק מתייחס ככל הנראה לפעולה של מתן אקטיבי של חומר אבקתי כל שהוא לצמחים, לשם שיפור כל שהוא בהתפתחותם. בחקלאות של המאה הקודמת השתמשו בשיטה זו בעיקר למטרת הגנת הצומח והיו מרעיפים על צמחים שונים, באמצעות מכשירים שנקראו מאביקים, אבקות מאבקות שונות שהכילו חומרי רעל להדברת חרקים מזיקים, פטריות טפיליות ומחלות אחרות הנגרמות על יד חיידקים ווירוסים. אחד החומרים הטבעיים בו הרבו להשתמש לשם כך היה אבקה צהובה של גופרית, ויסוד זה הקנה לפעולה את שמה – גיפור. בעשורים האחרונים פעולת האיבוק הולכת ונעלמת ואת מקומה תופסת מלאכת הריסוס המשמשת לכסוי יעיל יותר של הצמחים בחומרי הגנה המומסים על פי רוב במים. שיטה נוספת שדחקה את האיבוק היא פיתוח של חומרים סיסטמיים להגנת הצומח הניתנים עם מי ההשקיה, נקלטים על ידי השורשים מהקרקע ומובלים לכל חלקי הצמח במערכות ההובלה שלו.

קרוב לוודאי שהמושג ההלכתי הנידון אינו מתייחס לאיבוק במובן בן זמננו מלשון האבקה -(Pollination) שכן סוד הריבוי הזוויגי בצמחים לא היה ידוע בתקופת המשנה והתלמוד. כיום אנו מכנים את תאי הרבייה הזכריים הנוצרים באבקנים אשר בפרח בשם גרגרי אבקה ולפעולה הגורמת להסעתם ממקום היווצרם אל צלקת הפרח (שהיא חלק מהאיבר הנקבי של הפרח) – האבקה. בטבע נעשית פעולת ההאבקה בעיקר על ידי חרקים ורוח. במאה האחרונה חלק ניכר מזני גידולי התרבות הינם זנים המכונים - מכלואים. את זרעי הזנים האלה מייצרים על ידי האבקה מלאכותית בידי אדם. התערבותו של האדם מתבטאת בכך שהוא המחליט מי יהיה הצמח שיספק את גרגרי האבקה ומי יהא הצמח שיקבלם. ההאבקה שוב אינה אקראית אלא מבוקרת ומדובר בהכלאות מעשה ידי אדם.

למושג איבוק בזמן הזה יש שימוש נוסף בחקלאות. במספר מצומצם של גידולים (בעיקר במינים חד-ביתיים בהם לכל צמח יש רק פרחים ממין אחד, זכריים או נקביים) אוספים ומרכזים את גרגרי האבקה מהצמחים הזכריים על מנת "לירות" אותם על התפרחות הנקביות וזאת כדי להגדיל את שיעור החנטה ואת יבול הפירות. דוגמא בולטת לאיבוק כזה היא האופן בו פועלים לייצור תמרים במטעים מסחריים.

משמעות לשונית

לשורש א.ב.ק ישנן כמה משמעויות לשוניות; היאבקות[2], וכן כיסוי או עשייה לאבק[3].

הגדרת הפעולה

מלאכת איבוק הוזכרה במשנה[4] כפעולה שניתן לעשותה בשדה השלחים (ע"ע) בערב השמיטה עד ראש השנה, ואין לעשותן בשמיטה, בנוסף למספר פעולות אחרות[5]. ניתן לעשות פעולה זו עד ערב ראש השנה גם בזמן המקדש[6]. וכן נזכרה בהלכות שבת, כפעולה שאסור לעשותה בשבת[7], ובחול המועד[8].

מהות הפעולה בחז"ל

בירושלמי[9] הובא שפעולה זו היא תולדה של זורע, או נוטע[10], ובשאילתות הוגדרה הפעולה כפעולת עבודת הקרקע[11]. מלאכה זו אסורה מדרבנן הן בשמיטה והן בשבת[12]. וכן היא מוגדרת כאברויי אילנא (ע"ע)[13].

אופי הפעולה

ישנם כמה הסברים לאופי הפעולה; עשיית אבק לעץ[14]. פיזור אבק על השורשים[15] כדי לפטם את העץ[16], או כסוי השורשים[17]. פיזור אבק על הנוף של העץ[18] או הסרתו מנוף העץ[19]. מריחת אבקה על מקום החיתוך של העץ[20]. וכן עשיית חבק לעץ במקרה ויש בו סדק[21]. יש מי שכתב שהאיבוק הוא פיזור אבק גפריתי או גירני על העץ, לשם סילוק פטריות ומזיקים שונים[22].

שאר פרטי 'אברויי ואוקמי אילנא', 'עישון', 'פירוק', 'קשקוש', 'שדה שלחים' ו'תוספת שביעית' ראה בערכם.