אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
אנגלית: pear
שם ערבי: כמת'רי, אנגאס - اجاص
Rosaceaeמשפחה: ורדיים -
ראשי פרקים:
א. רקע כללי
ב. ביות
ג. האגס בארץ ישראל בימי הבית הראשון
ד. האגס בארץ ישראל בימי הבית ה-II
ה. זנים בעבר
ז. תנאי גידול
ח. דרכי הגידול
ט. ריבוי
י. קטיף ושימוש
יב. סגולות רפואיות
רקע כללי: האגס הוא עץ פרי נשיר שגובהו בדרך כלל כ 4- 5 מ' וקוטרו כ 3-4 מ', עליו עגולים וקטנים. העץ דו פסיגי ממשפחת הוורדיים שבו 25 מיני עצים, הוא גדל באזורים קרים וממוזגים ומוצאו מאזור פרס ואירופה הצפונית. המין העיקרי אותו מגדלים באופן תרבותי בהווה עבור פריו מכונה אגס תרבותי Pyrus communis) ). מוצאו ככל הנראה מהאגס סורי (Pyrus syriaca),[1] אשר נפוץ גם בארץ ישראל באזור ההרים הים תיכוניים, בעיקר ברום שמעל 600 מ', מיהודה ועד לגליל ולחרמון. תכופות הוא מלווה בחברתו של אלון התולע. כנתו של אגס הבר שימשה בעבר להרכבת זני אגס תרבות איכותיים, גם כיום משמש עץ האגס הסורי ככנה לחקלאים מן המגזרים הערבי והדרוזי בגליל.
בעבר האגס היה פרי פחות נפוץ ופחות יוקרתי מן התפוח, אך האגס כמו התפוח נחשב לפרי ייחודי אשר בעלי יכולת רכשו אותו למאכל. היותו פרי מיוחד ואיכותי ובעל צורה ייחודית, הביאה אומנים מהתקופה הביזנטית לעשות בו שימוש במוטיבים אומנותיים בארץ ישראל. האגס מעטר פסיפסים איכותיים ובעיקר בווילות פרטיות ובכנסיות בארץ ישראל. עיטורי האגס שכיחים בעיקר במבנים מאזורי יהודה, גליל והשומרון. אזורים אלו מקבילים לאזורים בהם קיימת תפוצה טבעית של האגס הסורי ושל האגס התרבותי. אזורים אלו מאפשרים גידול יציב ואיכותי של עצים ממשפחת הוורדיים הזקוקים למנות צינון בחורף.[2]
ביות: מוצאו של האגס הוא מאחד מיני הבר הגדלים בהרי פרס, קווקז ואו אירופה. אַגָּס סוּרִי (Pyrus syriaca) הגדל גם בארץ, הוא אחד ממיני הבר והקרוב יותר לאגס התרבותי,[3] הוא גדל באזור החורש הים-תיכוני, הוא עץ נמוך ויפה ונשיר בחורף. הוא מתנשא על גזע יחיד, צמרתו כדורית וסבוכה וקוצנית מעט. העלה ירוק, רך, חלק, מבריק, אזמלי צר ומשונן לכל אורך שפותיו. העלים ערוכים באגדים (דורבנות) היוצאים מענף מקוצר. העלים שעירים בצעירותם ומתקרחים בהמשך. קצות הענפים קוצניים. העץ מתרבה וגטטיבית באופן נמרץ ויוצר לפעמים גושים המשתרעים על פני שטח נרחב.
אַגָּס סוּרִי מתבלט רק בחודשים מרס–אפריל, עת מכוסה העץ כולו בפריחה צחורה מרהיבה. הפריחה מתרחשת בעוצמה מרשימה יחד עם לבלוב העלים או אף לפניהם, מה שמגביר את האפקט הוויזואלי של הפריחה, שאינה נמהלת בעלים ירוקים. הפרח אופייני למשפחתו - הוורדניים, הוא דומה לפרח השקד, העוזרר, התפוח והשזיף, קוטרו של הפרח כ- 2 ס"מ. יש לו 5 עלי גביע מאוחים שעירים, משולשים, עם חוד בקצה, 5 עלי כותרת מפורדים לבנים לגמרי (לא ורודים ככותרת השקד). הפרחים ערוכים בקבוצות צפופות, בגושים כדוריים. ריח הפרח לא נעים. ההאבקה הדדית בלבד, כי העֱלי של הפרח אינו יכול להיות מופרה מאבקת פרח מאותו עץ (עקרוּת עצמית). ההאבקה נעשית על-ידי חרקים שוחרי אבקה או צוף ובעיקר דבורים.[4]
אגס סורי כאגס התרבותי מבשיל את פריו בסוף הקיץ (אוגוסט–ספטמבר). הפרי ירוק, קטן, אורכו עד 4 ס"מ, צורתו אגסית, ואין לטעות בו. כשהפרי מבשיל נוטה צבעו לצהוב או חום, הוא מתרכך מעט, ואז הוא טעים וטוב למאכל, אך אין הוא משתווה לזנים תרבותיים משובחים. בציפתו יש "כתמים" קשים, הם תאי-אבן. הפרי האמיתי מבחינה בוטנית הוא רק החלק הפנימי, הגילדני, המכיל את הזרעים; ואילו הציפה, החלק הבשרני והאכיל של הפרי,[5] מתפתח מתושבת הפרח, כמו בתפוח, ולא מהשחלה, המדע מסרב להתייחס אליו כאל פרי אמיתי. ישנם ראיות כי בתקופה ההלניסטית וברומית טופח האגס והתבררו זני מאכל טובים.[6] גם על פי מקורות חז"ל נראה כי בתקופה זו החלו לגדל את עץ האגס כפרי תרבות גם בארץ.[7] במקורות חז"ל האגסים נזכרים כמעט תמיד בצמידות לקרוסטמלין ויתכן מאוד כי הקרוסטמלין הם האגס הסורי.[8] אם כי יתכן הקרוסטמל נחשב בהמשך דווקא למין אגס משובח.[9]
האגס בארץ ישראל בימי הבית הראשון: האגס אינו נזכר במקרא, אך סביר להניח כי האגס הסורי ואו הקרוסטמלין צמחו בארץ בר בין עצי החורש שבהרי יהודה ובגליל.[10] לעצים אלו פירות קטנים[11] וכאשר הם בשלים יש בהם מתיקות וסביר להניח כי אכלום במצב זה. האגס בתקופה זו טרם בויית בארץ ובוודאי שלא גידלוהו כעץ מסחרי.
האגס בארץ ישראל בימי הבית ה-II (התקופה הפרסית, היוונית והרומית): במהלך ימי הבית השני הוכנס האגס התרבותי לבוסתן הפירות הארץ ישראלי.[12] יש להניח כי על האגס הסורי או מיני אגס פחותים, הרכיבו זני אגס איכותיים[13] שהובאו מחו"ל או שפותחו בארץ במהלך הדורות. האגס נזכר בהקשר של הלכות כלאיים ושביעית. האגס מתואר כעץ הקרוב לקרוסטמלין לעניין כלאיים והרכבה: "ובאילן-האגסים והקרוסטמלין, הפרישין והעוזררין אינן כלאיים זה בזה".[14] או: "רבי יוסי בי רבי בון והתני אף הרוגייני' בשוקי של ציפורין היו מרכיבין קרוסטמלין על גבי אגס".[15] בתקופת המשנה נראה כי גידלו בארץ יותר ממין אחד של אגס תרבותי והם כנראה הובאו מיוון ואיטליה.[16] ואולי אף מפרס. שמו בארץ היה אגס או עוגס,[17] קרוסמל או קרוסטמלין[18] והם נחשבו כמין של האגסים.[19] האגס היה כאמור חלק מפירות בוסתן הפירות הארץ ישראלי אך לא מצאנו ראיות לגידול מטעי אגס רציפים.
זנים בעבר: במקורות חז"ל האגסים נזכרים כמעט תמיד בצמידות לקרוסטמלין ויתכן מאוד כי הקרוסטמלין הם האגס הסורי,[20] הנחשב כאגס פחות ערך מהאגס התרבותי. מעניין כי בספרות החקלאות הרומית הקרוסטמל (Crustumina) נחשב דווקא למין אגס משובח,[21] יתכן כי נעשה שימוש בשם זה על מנת לציין שם דווקא זן איכות. פליניוס גם כתב על האגסים הסוריים[22] והאגסים הטבריינים.[23] שהיו בהם איכויות מיחדות. יש לציין כי האגס גדל בדרך כלל בהרים והאגס הטברייני הגדל דווקא בעמק הסורי החם מלמד על זן אגסים שהותאם לאקלים החם.
ענף האגס לאורך הדורות: גם לאחר נטישת החקלאי היהודי את הארץ האגס היה עדיין חלק מפירות הבוסתן בארץ. בדרום סיני נתגלו חרצני אגס מהתקופה המוסלמית הקדומה.[24]במאה העשירית מזכיר מוקדסי את האגסים מזן 'מענקה' בעל צוואר ארוך בין הפירות הגדלים בפלשתין[25] כמו כן הוא כתב על האגס הקרוי ה'אנג'אץ אלכאפורי' שהוא כנראה גם זן אגסים.[26] כמו כן נזכר הזן כמת'רי השאמי' זן איכותי שגדל במצרים ובארץ.[27] האגסים שגדלו סביב ירושלים נחשבו כאגסי איכותיים במיוחד,[28] וכן אלו שגדלו באזור העיר צור.[29] גידול האגסים נמשך גם בתקופה הממלוכית, בסוף המאה ה-12 נזכרו האגסים הגדלים באזור עכו,[30] ובמאה ה-13,[31] נזכר גידול אגסים גם באזור שכם.[32] בתקופה הממלוכית גידלו בארץ ובמרחב סוריה רבתי (אלשאם) אגסים (כמת'רי) מסוגים שונים, זנים מובחרים גדלו באזור הלבנון וירושלים וחלקם אף יוצא למצרים.[33]
למרות המשבר הכלכלי והחקלאי בסיומה של התקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית במאות ה-15 וה-16 עדיין גדלים זני אגסים באזור קרין שבגליל העליון המערבי,[34] ובכפר למונה בלבנון.[35]צליינים איטלקיים כתבו כי בתקופה זו גדלים אגסים איכותיים באזור יריחו,[36] ובעבר הירדן. המשבר הכלכלי נתן את אותותיו ובהמשכה של תקופה זו ישנם עדויות על יבוא אגסים מאזור דמשק.[37] במאה ה-17 גדלים בארץ אגסים ותפוחים אך איכותם ירודה.[38] עם ראשית חידוש התיישבות היהודית בשלהי המאה ה-19 החלו טיפין טיפין לגדל את האגס במושבות הארץ. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 עם הגעת מספר זני אגס איכותיים,[39] החלו בנטיעות אגס משמעותיות ביישובי הגליל בגליל ואף במושבי השפלה.
תנאי גידול: האגס הסורי (Pyrus syriaca) מקורו של האגס התרבותי ודומה לו מבחינת תנאי גידולו, גדל בר בארץ בחורש הים תיכוני, ניתן למצוא גם את בני משפחתו ממשפחת הוורדיים החזרר או חיזרר המופיע בספרות חז"ל,[40] עליהם ניתן להרכיב את התפוח ואת האגס התרבותי.[41] האגס הוא עץ נשיר הגדל היטב בהרים ובאזורים קרים וממוזגים אך הוא זקוק לתוספת מים בימי הקיץ להגנה מפני הרוח. עצי האגס גדלים במגוון רחב של קרקעות וברמות חומציות שונות. עצי האגס זקוקים בדרך כלל להפריה מזן אגס אחר. משתמשים בדבורים ובחרקים נוספים להאבקה ולהפריה זו. דונם אגס זקוק לכ-800 קוב מים שנתי, מנות קור מטיבות עם היבול ואיכות הפרי.[42] עץ האגס אינו עץ גדל מימדים, הוא גדל עד גובה של 4 - 5מ' ובקוטר של כ-3 מ' בליעת הפריחה העץ מרשים במיוחד.
עונת האגסים משתנה מזן לזן, וכתלות במזג האוויר במקום הגידול. בחצי כדור הארץ הצפוני עונת הבשלת האגסים היא מחודש יולי ועד אוקטובר (הפריחה היא לרוב מספר חודשים קודם לכן, בתלות בזן).
דרכי הגידול: בעבר נהגו לנטוע כ-50 עצים בכל דונם, כיום מעדיפים החקלאיים עצי אגס נמוכים יותר וקטנים יותר אך נטועים בצפיפות רבה יותר ובכך מקלים על עבודת הקטיף ומגדילים את היבול בכל דונם. נוהגים להרכיב את שתילי האגס על כנות הבר או כנות עמידות ממשפחת הוורדיים. פריחת האגס מתרחשת בעץ במקביל להופעת העלים בדומה לתפוח [43] והשקד, פריחתו דומה לעצים נוספים ממשפחת הוורדניים לבנה ומרשימה ביופיה.
עונת פריחת האגס היא האביב - בה פורח פרח צחור בעל ריח מתקתק. המאביקים הם חרקים אוספי אבקה וצוף, לרוב דבורים, הנמשכות לצבעם הבוהק של הפרחים ולריחם. מועדי הבשלת הפרי- מן הקיץ עד הסתיו המאוחר. פרי האגס בדומה לתפוח, הוא מכונה פרי מדומה מכיוון שהחלק הנאכל בו הוא מצעית הפרח, ולא השחלה המופרית. עוקץ האגס או 'יד הפרי' כפי שמופיעה בלשון חז"ל היא חלק מהפרי,[44] אמנם אין הוא נאכל אך הוא שומר הפרי, במידה ונתלש מהפרי הפרי יירקב במהרה. גידלו זנים שונים של עצי האגס הן בהר והן בעמק,[45] זמני ההבשלה של הפירות בעמק הקדימו את הבשלת הפירות בהר.[46]
לאגס התרבותי מספר מזיקים עיקריים: סס הנמר, כנימת הפרלטוריה, עש התפוח, זבוב הפירות, פסילת האגס (Sulc bidens Cacopsylla) ומין מסוים של חיידק (mylovora Erwinia) הפוגע קשות במטעי האגס וקיבל את השם חירכון האגס (Fire blight),[47] מסוף שנות ה-90 תוקף חיידק זה גם מיני מטעים נוספים.
ריבוי: את האגס ניתן לרבות על שתילת גרעני הפרי, חסרונה של שיטה זו שאין אנו יודעים טיב העץ שיצמח. נוהגים לקחת ייחורים או לגדל צמחים מגרעיני האגס או כנות ממין זה, לאחר שהתבססו מרכיבים עליהם את הזן האיכותי המבוקש. במשקים רבים נהוג להרכיב את האגס על כנת חבוש, מכיוון שהיא נחשבת לכנה האיכותית ביותר עבור האגס, הרכבה זו אסורה משום כלאים.
קטיף ושימוש: תחילת ההבשלה באגסים "משיקרחו",[48] שהגיעו למצב זה נתחייבו במעשרות. נראה כי כוונת המשנה היא כי בעת שיופיעו כתמים בהירים על האגס הירוק כהה,[49] היינו שבירת הצבע, זו העת בה הפרי מתמלא בנוזלים וטעמו מתמתק. זמן קטיף האגס בעת הזו היא בדרך כלל בין החודשים יולי – אוקטובר. ניתן לאחסן חלק מזני האגס לתקופה של מספר חודשים ובכך להאריך את עונת האגס בכמה חודשים נוספים. היו שנהגו לאסוף את גרעיני האגס,[50] וכל הנראה היה בהם שימוש למאכל או תבלין. העצה של האגס נחשבת למשובחת במיוחד לגילוף ולהכנת מכשירי שרטוט עדינים ומדויקים.
זנים חשובים בארץ בהווה: בעולם ידועים כ-5,000 זני אגס, שמתוכם ידועים בשמותיהם כ-1000 זנים נפרדים שבויתו באופן נפרד. זני האגס המרובים שונים זה מזה בתכונות רבות, שהעיקריות בהן הן: גודל הפרי וצורתו, ציבעו, טיב הציפה - יבשה או עסיסית, רכה או קשה, כמות הסוכר וכמות המינרלים והוויטמינים.
למרות זניו הרבים של האגס, בישראל מגדלים מספר זנים קטן ובתוכם: זן עיקרי הספדונה, פריו בגודל בינוני, ירקרק, בעל ציפה דקה ועסיסית, מתמוססת ובעלת טעם טוב. הקטיף - מאמצע יולי עד ראשית אוגוסט. כושר השתמרותו טוב (באווירה מבוקרת אפשר לאחסנו אפילו עד אפריל). זנים נוספים הם: קוסטיה, ג'נטיל, ספדוצ'ינה. זנים אלו הובא לארץ בשנות ה-30 של המאה ה-20 מאיטליה, על ידי שמואל סבוראי מקיבוץ עין חרוד. זנים אלו נקלטו היטב בישראל עקב היותם פחות רגישים להיעדר קרה בחורף.
סגולות רפואיות: באגס מספר ויטמינים ומנרלים חשובים ובתוכם: ויטמין B1, B2, B3, B6, C,, ברזל, סידן, מגנזיום, זרחן, אשלגן וסיבים תזונתיים.
היקף גידול האגסים בהווה (2016): בישראל מגדלים בהווה כ-13 אלף ד‘ עם יבול של 25-30 אלף טון בממוצע רב שנתי, עם פרי גדול ואיכותי מבעבר. רוב מטעי האגס גדלים בגליל ובגולן. האגס הוא חלק מסל הפירות המיוצרים בארץ אם כי הוא אינו ענף מרכזי בפירות הארץ.
כתיבה: ע"ל
בביליוגרפיה:
[1] ישנם מיני אגס בר נוספים אשר מוצאם מאזור פרס הרי הקווקאז ואף אירופה.
[2] פליקס, 1994, 215 – 216.
[3] Zohary & Hopf, 2000, 165- 170.
[4] אתר צמח השדה: http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=84
[5] שם.
[6] זוהרי והופף, 2000, 167 – 169; סמרט וסימונס עמ' 418 – 422.
[7] לדוגמא: משנה מסכת עוקצין פרק א משנה ו.
[8] ריבמ"ץ עמ' עט; עמר, 2000, 229.
[9] כך תיאר פליניוס מין אגס זה. Pliny, Naturalis Historia 53, 15.
[10] http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=84
[11] עד 4 ס"מ אורך הפרי.
[12] זוהרי והופף, 2000, 167 – 169; סמרט וסימונס עמ' 418 – 422, הלו הוכיחו כי בתקופה ההלניסטית הוכנס האגס התרבותי לסל הפירות
בחלקו המזרחי והצפוני של אגן הים התיכון.
[13] ראו לדוגמא: משנה, כלאיים, פ"א מ"ד; ירושלמי, כלאיים, פ"א, ה"ד, ב, ע"א.
[14] משנה, כלאיים, פ"א מ"ד.
[15] ירושלמי, כלאיים, פ"א, ה"ד, ב', ע"א.
[16] פליקס, 1994, 215.
[17] תוספתא מסכת כלאים (ליברמן) פרק א הלכה ד.
[18] לעף טען כי קרוסטומילין היה צורת ההגייה הנכונה המתאימה לשם הרומי (לעף, 1934, פלורה 3, 237).
[19] כלאיים פ"א מ"ד, משם עולה מחלוקת בית שמאי שאסרו ובית הלל התירו; ירושלמי, כלאיים, פ"א, ה"ד, ב', ע"א.
[20] ריבמ"ץ עמ' עט; עמר, 2000, 229.
[21] כך תיאר פליניוס מין אגס זה כמשובח (Pliny, Naturalis Historia 53, 15.), המשורר ורגיליוס כינה זן משובח זה קרוסטומינה
(Georgica 2, 88), וקולומלה קרא לו Crustumina (Columella, De Re Rustica 5, 10, 18: 12, 10, 4)
[22] יתכן מאוד כי כוונתו הייתה לזן אגס איכותי הגדל בסורי ולא לאגס הבר הסורי.
[23] Pliny, Naturalis Historia 53, 15
[24] דהרי, כנסיית סיגליה, דוקטורט, עמ' 252.
[25] מוקדסי, עמ' 181.
[26] יש האומרים כי אולי הוא מין שזיף, מוקדסי עמ' 181.
[27] אבן איאס א\2 עמ' 689.
[28] מוקדסי, עמ' 181, 166, 7.
[29] גיל, מ, תעודה 503, עמ' 253.
[30] אבן גביר, עמ' 314.
[31] אסיזות ירושלים, ב, עמ' 180.
[32] אבן אלביטאר, א, עמ' 120 – 121.
[33] אבן איאס א\1 עמ' 41.
[34] דמשקי עמ' 211.
[35] אבן ג'יעאן, עמ' 55.
[36] הדבר מלמד על פיתוח זני אגס המתאימים גם לאקלים חם ויבש או שמירה על הזן הטבריני עיינו לעיל (קפודליסטה, 218, בראסקה עמ' 111).
[37] סוריאנו, עמ' 39, 223.
[38] תבואות הארץ, עמ' שפד.
[39] בעיקר הספדונה, הקוסטיה והג'נטיל.
[40] משנה, כלאיים פ"א מ"ד. בארמית 'חזורא' ואולי החיזרר הוא תפוח קטן.
[41] אם כי ממשנה ומהירושלמי משמע שהרכבה זו אסורה. משנה כלאיים פ"א מ"ד; ירושלמי כלאיים פ"א מ"ד, כז ע"א; , תוספתא שם, פ"א
ה "ג, ועיינו בתוספתא כפשוטה שם.
[42] לכן גידול האגסים מתרכז בעיקר בגליל העליון ובגולן.
[43] http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=84
[44] ראו: משנה, עוקצין פ"א מ"ו.
[45] תוספתא, שביעית פ"ז הט"ז.
[46] שם.
[47] הוא תוקף גם את האגס הסורי.
[48] משנה, מעשרות פ"א מ"ג.
[49] כך דעת רבי חיננא בירושלמי מעשרות פ"א ה"ב. אין לפרש מלשון התקרחות כאן מלשון נשירת שערות כמו בדלועים מאחר ואין על
האגס או הקרוטמל שערות בעת גידולם.
[50] רבי יוחנן מציין זאת בירושלמי, תרומות, פי"א ה"ד, מז ע"ד.
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
