ויחלק עליהם לילה - גלותיות וארץ-ישראליות
ויחלק עליהם לילה
גלותיות וארץ-ישראליות
(לפרשת לך לך)
הלילה מופיע פעמיים בפרשתנו, פרשת לך לך. לראשונה, במלחמת המלכים, כשהלילה מנוצל להתקפת פתע מוצלחת; ובשנית, בברית בין הבתרים: והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו... כמה שונים הם שני הלילות!
במדרש מובא ויכוח בין אברהם לחניכיו. הם אמרו: חמישה מלכים לא יכלו לעמוד בהם, ואנו יכולים לעמוד בהם?! אך אברהם ענה להם לאמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום... כביכול, הם הריאליים, המפוכחים, ואילו הוא מטורף, הוזה, מסתכן, מסוכן ומסכן... ולא היא. שונים מקורות יניקתו של אברהם משלהם. במדרש אחר הוא אומר להם: אם לבכם לשמים - אתם יוצאים והקב"ה עושה לפניכם שונאיכם כירק הזה שהוא תלוש. לדעת המדרש, וירק את חניכיו - מלשון ירק הגדל רק על מים. המאמין יונק את השראתו מהאמונה. אין הוא מנותק מן המציאות. הסיכון שהוא לוקח על עצמו - מחושב ושקול. אך ללא העזה, אין אפשרות להציל את האח השבוי. ללא סיכון ידוע, אין גם סיכוי.
וירדפם עד דן - שם תשש כוחו. כי דן הוא גבולה הצפוני של ארץ ישראל. כל עוד ינק אברהם מאווירתה המרוממת של א"י, פעלו בו כוחות הנפש הגדולים. האומץ והביטחון בה'. בחו"ל מתרופפת האמונה, ועמה כוחות הנפש והגוף, והפחד תופס את מקומם. ורדף אותם קול עלה נידף. בברית בין הבתרים ראה אברהם את הגלותיות בכל זוועותיה. בעוד שבארץ ישראל הלילה מאיר כיום, בגלות - השמש באה באמצע היום ועלטה היה. כל צל הרים נראה כהרים. דיון ענייני עם גוי הופך להרפתקה מסוכנת. עמידה על זכות הקיום - להתגרות מיותרת. הגלותיות יודעת רק התרפסות בפני הגוי שיואיל בטובו להטות לנו חסד.
אברהם העברי, בהיותו בא"י, דוחה הוא חסד לאומים באומרו: ולא תאמר אני העשרתי את אברם. לילו של אברהם נחלק לשניים. חציו השני שמור לדורות בהם חוזר עם ישראל קוממיות לארצו ולכוחותיו הגדולים, לאמונתו, לתפוצתו ולתושייתו, כשאור הלבנה יהיה כאור החמה ואור החמה שבעתיים, כאור שבעת הימים.
