מילון ערכים לסדר זרעים

כזיב

מקורות שהוא מופיע בהם:

'מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי' (דמאי א ג).
'שלוש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל עד כזיב – לא נאכל ולא נעבד, וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה – נאכל אבל לא נעבד, מן הנהר ואמנה ולפנים – נאכל ונעבד' (שביעית ו א).
'שלוש ארצות לחלה: מארץ ישראל עד כזיב – חלה אחת, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה – שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן, של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור, מן הנהר ואמנה ולפנים – שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן – של אור אין לה שיעור, ושל כהן יש לה שיעור' (חלה ד ח).

זהותה של כזיב:

כזיב היא עיר בנחלת שבט אשר, בגבולה הצפון-מערבי של ארץ ישראל.
אין לבלבל בינה לבין כזיב שבנחלת שבט יהודה, שבה שהה יהודה בן יעקב בלידת בנו – שלה (בראשית לח ה), וייתכן שממנה הגיע שמעון בן כוסבא, הידוע בכינויו 'בר כוכבא'. שם העיר מופיע בצורות שונות: כזיב, גזיב או אכזיב, ובכולן הכוונה לאותה עיר.

מעמדה ההלכתי:

עיר זו איננה העיר המערבית הראשונה שגבול ארץ ישראל הצפוני נתקל בה. דרומית לה ישנה עכו, שהייתה אף היא באותו מעמד הלכתי. אולם בין עכו לכזיב יש רצועה צרה לאורך חוף הים התיכון שלא נחשבה חלק מארץ ישראל (בגבול עולי בבל), לא לעניין המצוות התלויות בארץ ולא לעניין טומאת ארץ העמים[1]. טומאה זו קיימת גם בארץ ישראל במקומות שבתחום עולי מצרים. יש לציין כי משתמע שהרצועה לא הייתה בהכרח בקו ישר, כי בתוספתא אהלות (יח ח), שבה נאמרה הלכה זו, נזכר כי כאשר הולכים לאורך רצועה זו, השטח שממזרח לדרך בדרך כלל טהור וחייב במעשרות ובשביעית 'עד שתיוודע שהיא פטורה', והשטח שממערב לדרך בדרך כלל טמא ופטור 'עד שתיוודע שהיא חייבת'. כלומר, היו מובלעות בשני הכיוונים. רק מכזיב ואילך התרחב הגבול (כנראה בהדרגה, בצורה משופעת). כזיב עצמה נחשבה מחוץ לגבול עולי בבל[2], על אף שהייתה בה קהילה יהודית. גם כמה ערים חשובות מצפון לכזיב, כמו צור וצידון, כבר לא נחשבו לארץ ישראל בגבול עולי בבל.

דמאי ושביעית:

יחד עם זאת, כזיב וכל מה שמצפון לה לא נחשבו עדיין לחוץ לארץ לגמרי. היה זה אזור שנחשב חלק מגבול עולי מצרים. באזור זה לא גזרו חז"ל חיוב הפרשת דמאי מתבואה שנלקחה מעם הארץ. לעניין שביעית נאמר כי עד כזיב 'נאכל ונעבד' ומכזיב ואילך 'לא נאכל ולא נעבד'. ארבע שיטות נאמרו בהסבר 'נאכל'. לפי הר"ש: הכוונה לאכילה אחרי הביעור, שמותרת מכזיב ואילך, אך עבודת הארץ אסורה. לפי שיטת הגר"א: 'נאכל' הכוונה שיכול להיאכל כחולין, בלא קדושת שביעית. שיטת הרמב"ם במהדורה קמא של פירושו (שחזר בו ממנה, אך לדבריו נמשך בה אחר שיטת רי"צ אבן גיאת) היא: 'נאכל' פירושו שאף כי אסור לעבוד, אם נעבד – הרי הגידולים מותרים באכילה בשביעית. שיטת הרמב"ם במסקנתו היא ש'נאכל' מוסב על הספיחים, שמותרים וחז"ל לא אסרום בגזרת הספיחים[3].

חלה:

מצוות חלה נוהגת מן התורה בארץ ישראל בלבד. חז"ל תיקנו שכדי שלא תישכח תורת חלה יש להפרישה גם בחו"ל, אך דיני הפרשתה בחו"ל שונים מאלו שבארץ ישראל; באזורים שבגבול עולי בבל מפרישים חלה אחת בלבד הניתנת לכוהן, כדין חלה מהתורה. כל מה שמעבר לתחום זה טמא בטומאת ארץ העמים מדרבנן. לכן באזורים שנכבשו על ידי עולי מצרים – 'מכזיב ועד הנהר ועד אמנה', תיקנו חז"ל להפריש שתי חלות, אחת שיש לשרפה, ואחת שניתנת לכוהן, כמובא במשנה במסכת חלה ד, ח. [4] 

מקומה של כזיב:

במקום ששכן בו הכפר הערבי א-זיו, מצפון לנהריה, על אם הדרך ההולכת לראש הנקרה (סולמה של צור). כיום נמצא במקום גן לאומי תל אכזיב. השרידים הנמצאים באתר הם בעיקר שרידיו של הכפר הערבי שנכבש ונהרס במסגרת מבצע בן עמי במלחמת השחרור ומעט שרידים מן המצודה הצלבנית ששכנה במקום. בסמוך נמצא מקום השפך של נחל כזיב, הגדול בנחלי הגליל המערבי. עוד נמצא בסמוך אתר הזיכרון 'יד לי"ד', בסמוך לגשרים על נחל הכזיב. זהו אתר זיכרון שנבנה במקום קבורתם של הרוגי פעולת הפלמ"ח ב'ליל הגשרים', שהיה בליל י"ט בסיון תש"ו.

מקורות לערך:
פליקס יהודה, 'משנת שביעית' ו, א.
פליקס יהודה, תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פ"ו ה"א.
סגל בן-ציון, הגיאוגרפיה במשנה, כזיב.

[1] בפירוש המשנה לרמב"ם, אוהלות (ב ג) מוסבר כי טומאת ארץ העמים היא טומאה שגזרו חז"ל על חוץ

לארץ – שאדמתה מטמאה, מכיוון שלא הקפידו שם על קבורה מסודרת ומצוינת מספיק, וכך נוצרה

מציאות שבה טומאת אוהל המת הייתה עלולה להימצא בכל מקום.

[2] תוספתא דמאי א ד.

[3] פליקס משנת שביעית עמוד 147 בביאור.

[4] יש להדגיש שיש להפריש חלה גם במקומות שהם מחוץ לעולי מצרים, ההבדל בין החלות שיש להפריש בחו"ל

לחלות שיש להפריש בגבול עולי מצרים מתבטא בכמות שיש להפריש בכל אחת מהן ובדינה, האם היא ניתנת

לכהן או שיש לשורפה.