מילון ערכים לסדר זרעים

לפת

אנגלית: Turnip; שם מדעי:  Brassica rapa

הלפת היא גידול תרבות עתיק ממשפחת המצליבים, שהיה ידוע ביוון וברומא, בסין ובמצרים העתיקה, וגם בארצנו. הוא הוזכר במשנה ובתוספתא מספר פעמים, והיה כנראה נפוץ אז הרבה יותר מאשר כיום. לדעת רובם המוחלט של החוקרים, הלפת המוכרת כיום היא אותו ירק שנקרא לפת בימי חז"ל. הלפת היא אשרוש (חלק מעובה של השורש) עם שושנת עלים בראשו. מרביתו צוואר שורש מעובה ומיעוטו שורש מעובה, והוא דומה בחיצוניותו לצנון. זהו גידול חד שנתי של העונה הקרה, הנזרע בעיקר באביב ובסתיו, ודרכי גידולו כדרך גידול הצנון. ידועים זנים כדוריים, עגולים, פחוסים ושיפודיים. הלפת הוא ירק פשוט ולא טעים במיוחד, אוכלים את האשרוש חי או כבוש, ואת העלים הירוקים מבשלים בדומה לעלי תרד. הלפת הוא גידול רב שימושי, ובארצות אחרות מרובים זני המספוא והשמן המופק מזרעיו.

תפוצת מין הבר רחבה מאוד והיא משתרעת על פני אגן הים התיכון, אירופה הממוזגת, סיביר, דרום מערב אסיה ומזרח אסיה. ההבדלים בין הגידולים החקלאיים של הלפת במערב תחום התפוצה ובמזרחו הביאו למחשבה שמקורם מזני בר שונים והביות התבצע באופן בלתי תלוי הן באגן הים התיכון והן בסין, אם כי כמעט לא נמצאו זרעי לפת בחפירות ארכיאולוגיות, אלא רק אזכורים בכתובים.

חז"ל ציינו את הלפת כמזון המסמל דלות: "אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו". תיאור זה משקף גם את העובדה שהלפת היא ירק דל יחסית מבחינה תזונתית. רבי עובדיה מברטנורא מתאר אף הוא את הלפת כמאכל עניים בתקופת הרעב בירושלים.

כאמור, ללפת כמה זנים בצורות שונות, כנראה הייתה הלפת המוזכרת בספרות חז"ל בעלת אשרוש שטוח. מכאן נובע הכינוי "לפתן" לאדם שגולגולתו שטוחה, כפי שאומרת המשנה בבכורות (ז, א) לגבי מומים הפוסלים בכוהנים: "מומין אלו, בין קבועין בין עוברים פוסלין באדם. ויתר עליהן: הכילון והלפתן והמקבן". מפרשת הגמרא (בכורות מג,ב): "לפתא - דדמי  רישיה לגדגלידא דליפתא. תנא: וצוארו עומד באמצע ראשו". מפרש רש"י: "לגדגלידא דליפתא - לראש הלפת שראשה רחב והולכת וכלה למטה".

ר' יהוסף שוורץ כותב בספרו "תבואות הארץ": "בלשון ערב 'אלליפת' שם הכללי. נמצא ב' מינים לבנים ואדומים ונקראים בלשון ערב (של ארץ מצרים) 'אלשלגם ואלשונדר'".

הלפת נאכלה גם כמבושלת כמובא בגמרא בשבת לז, ב, וכן היא אינה חריפה, בשונה מהצנון שהוגדר כ'מאכל חריף' כמובא בגמרא, חולין קיא. הלפת הוזכרה במשנת כלאיים (א, ג) כצמח שאינו כלאיים עם הנפוס. כנראה מדובר בזן של צנון הדומה ללפת, ובשל דמיון העלים אין הם כלאיים זה בזה.

אחת מהדרכים לשימור ירקות הייתה הטמנתם באדמה. כשמטרת ההכנסה לאדמה היא שימור הירק בלבד, אין להכנסה זו משמעות הלכתית, הן לעניין כלאיים, הן לעניין תרומות ומעשרות והן לעניין שביעית. אחד הירקות שהוזכרו במשנה בדרך שימור זו הוא הלפת.

ביבליוגרפיה:

החי והצומח של ארץ-ישראל, כרך 12 עמ' 74- 75; א"א שמש, חומרי מרפא בספרות היהודית של ימי־הביניים והעת החדשה : פרמקולוגיה, היסטוריה והלכה, הוצאת בר אילן תשע"ג, עמ' 336; מ'רענן, פורטל הדף היומי.