ללכת לרופא?

הפניה לרופא, שכיום הינה פשוטה ורגילה כל כך, בעבר נראה שהייתה לא פשוטה, לפחות כאשר אנו מעיינים ביסודות ההלכה של העניין.

באופן טבעי, הגיוני היה הדבר, שאדם החולה, צריך הוא לטפל בעצמו וללכת לרופא, זה שמבין בעניין המחלה וירפא אותו, הדבר  נראה כמושכל ראשון, שדומה שאף אינו דורש פסוק או מקור לחייבו, אך אנו מוצאים ביטוי מאוד לא פשוט בדברי חז"ל. נאמר בגמרא במסכת בבא קמא: "ורפוא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא"!

מתוך ביטוי זה אנו רואים שני דברים מפתיעים מה. א. הרופא צריך רשות לרפא, ובלי היתר מפסוק זה, אסור היה לרופא לרפא, ואולי אפילו אסור היה לאדם ללכת לרופא. ב. מדובר ברשות ולא בחובה!

יש מן הראשונים לשמדו שודאי שיש חיוב ללכת להתרפא אצל הרופא, והלימוד בא ללמד אותנו דברים אחרים כגון: ר"י מאורלייניש בתוספות באותה סוגיא כתב שחיוב הצלת האדם מונח על כל אדם, אך לגבי רופא החידוש הוא שמותר לו לרפא את החולה תמורת שכר (שכר הרופאים הינו סוגיא נוספת בהלכה, שלא נוכל להיכנס אליה כעת). הרמב"ן באחד מפרושיו וכן בדעת זקנים מבעלי תוספות סברו שהחידוש הוא שניתנה לרופא רשות, כי בסופו של דבר אנו מודעים לכך, שפעמים שרפואת הרופא לא מצליחה, ופעמים שהוא אף מזיק חלף התיקון והרפואה, ועל כך באה התורה לפטור אותו (כמובן דבר זה קיים רק כאשר הנזק נוצר מאונס וכדומה ולא כאשר מדובר ברשלנות של הרופא).

אך גישה זו של המפרשים שלקחו את עניין הרופאה כמובן מאליו איננה פשוטה לכל הדעות.

בספר עקדת יצחק וכן המהר"י ענג'יל לומדים מהרמב"ן, שבאמת לא פשוט ללכת לרופא. באופן הטבעי אדם אמור היה להיות בריא, שכך הייתה ראויה שתהיה דרך ההשגחה האלוקית אליו. לפיכך, הסיבה שאדם חולה היא שהאדם חטא, ואז הסיר ממנו את ההשגחה האלוקית. במצב זה, התיקון צריך להיות בחזרתו בתשובה של האדם ובתיקון דרכיו. אדם שלא יתקן, ובמקום זאת ילך לרופא, פוגע ברצון האלוקי. זוהי מעין עקיפה של דבר ה' אליו דרך המציאות הפשוטה.

הרב וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר כותב על דברי הרמב"ן, שאף לשיטתו ודאי שהנהגה זו של חזרה בתשובה המובילה לרפואה, וממילא אי הפניה לרופאים היא דרגה גבוהה ליחידים אך גם לדעת הרמב"ן הדרך להמונים היא לפנות לרופא כאשר ישנה מחלה.

יש מן המפרשים (ראב"ע, כרתי והפלתי ועוד) שחילקו בסוגי הדברים ביחס לפניה לרופא. ברפואות של דברים חיצוניים, שיש לרופאים הבנה בהם, צריך לפנות לרופא, אך בדברים פנימיים, שהרופאים רק מהמרים ומחשבים בהם על פי דעתם, אין ללכת לרופאים.

בשולחן ערוך מובאת ההלכה שלפנינו, ובט"ז (סק"א) מעיר על סגנון ההלכה שפתח בלשון רשות וסיים בלשון מצוה. לכן הוא מסביר שמלכתחילה הרפואה האמיתית היא על ידי בקשת רחמים, אך כיון שאין האדם זוכה תמיד לקבלת רפואה מן השמים - רשות ניתנה לו לבקש רפואה אצל הרופאים, וכיון שניתנה הרשות - נעשה הדבר למצוה, ולא זו בלבד, אלא שהמונע עצמו מהרפואה הרי הוא כשופך דמים.

 בשו"ת חבל נחלתו (ח"ה סי' ל"ג) האריך לדון בדברים אלו ועוד, וראוי מאוד לקרוא את דבריו. בסיכום הדברים כתב: מקצוע הרופא על אף שהצל הממוני מוטל עליו, צריך להיבחן כעשיית מצוה. היא הקובעת את כל היחס לממון בפעולות הריפוי בין כלפי ישראל ובין כלפי נכרים, בין לגבי מצוות אחרות המוטלות עליו בזמן עבודתו, ובין לגבי טעויותיו ח"ו. ובכך מתעלה הרופא להיות שותף לרבש"ע בחיי בריותיו.

ביחס לחיסונים נראה שיש לבחון כל דבר לגופו, לא מתוך לחץ, אלא מתוך בחינה יסודית, מהו הסיכון בחיסון עצמו, ומהי הסכנה במחלה במידה ולא יחסנו, ולהביא את הדברים בפני גדולי ישראל להכריע, האם גם בכך יש רשות לרופא, או שמא לא?