גדרי האיסור בדלת חשמלית ושאר חיישנים בשבת – תגובה

בגיליון 104 של אמונת עתיך (תשע"ד, עמ' 65-54) נתפרסם מאמרם של הרב דרור פיקסלר והרב אלי רייף שליט"א, ובאו בהסכמת רבם הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א (שם עמ' 68-66). במאמרם עסקו בגדרים ההלכתיים של חיישנים אלקטרוניים לעניין השימוש בהם בשבת, כגון מעבר בדלת אוטומטית. אמנם עצם הדיון אינו חדש כל כך, וכבר לפני כחמישים שנה החלו הפוסקים לדון בדלת המופעלת על ידי חיישן פוטו-אלקטרי וכיוצא בזאת[1]. והגם שבינתיים נעשו שכלולים טכנולוגיים למיניהם[2], גלוי וידוע שרוב-ככל הפוסקים בדור האחרון לא חילקו בין נידון זה לבין שאר מכשירי חשמל לעניין הפעלתם בשבת; ואנן סהדי שהפעלת חיישנים אלקטרונים כגון בפתיחת דלת אוטומטית מוחזקת לאיסור ברור, וכפי ההוראה זה מכבר בספר 'שמירת שבת כהלכתה'[3]. לפיכך נקיטנא בשיפולי גלימייהו דרבנן (ובהסכמת אמו"ר, הג"ר יהודה הרצל הנקין שליט"א) ואכתוב את הנראה לענ"ד בטעם ההלכה שאין חילוק בין הפעלת מכשיר חשמלי על ידי חיישנים כהאי גוונא לבין הפעלתו בידיים.

א. הפעלת מכשיר על ידי חיישן

תורף דברי הגרנ"א רבינוביץ שליט"א ותלמידיו הוא בשני עניינים: 1. שדרך פעולת החיישנים האוטומטיים שונה במהותה משאר הדרכים להפעלת מכשירי חשמל. 2. שפעולה הנעשית על ידי הליכת האדם כדרכו הרגילה – 'לפי תומו' – אינה יכולה להיחשב מלאכה.

בעניין הראשון, לא זכיתי להבין את עצם הטענה על דרך פעולת החיישנים, שאין מדובר כאן במנגנון שהאדם מפעיל בעצמו אלא במנגנון המפעיל את עצמו ורק משתמש באדם כדי לתזמן את ההפעלה. כלום אפשר לראות במכשיר חשמל אישיות אוטונומית שפעולותיה יהיו מיוחסות אליה בלבד ולא לאדם הפועל עליה? אולם מעבר לכך, לענ"ד אין לתיאור הדרך של פעולת החיישנים משמעות להלכה. בגדר דין 'פסיק רישא', כתב הרמב"ם בריש הלכות שבת (פ"א ה"ו – נידון מצד אחר במאמר הנ"ל):

עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תיעשה בשביל אותו מעשה, אף על פי שלא נתכוין לה – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה.

כלומר, סיבת איסור 'פסיק רישא' היא שברור לחלוטין שהמלאכה המסוימת עתידה להיעשות יחד עם הפעולה הנעשית, ולכן הן נחשבות כמלאכה אחת ונידונות יחד. והנה אין בדברי הרמב"ם הללו שום רמז לכך שאנחנו צריכים לחקור אחר גורם הסיבתיות שבין שתי הפעולות, מדוע במציאות הן כרוכות זו בזו –  אלא העיקר שכך היא המציאות, שבעשיית האחת תיעשה 'בגללה' גם השנייה. ממילא, למשל לו יצויר שיש בחדר השירותים מתקן, שבכל פעם שנוטלים מגבת מן המתלה נדלקת נורת הלהט שבתקרה, הרי זה 'פסיק רישא' גמור, שהרי זה ידוע וודאי שאי אפשר שלא תיעשה מלאכה זו כשנוטלים את המגבת. כפי העולה מדברי הרמב"ם, אין זה משנה לענייננו אם המתקן שמפעיל את הנורה עובד באמצעות קפיץ מכני או על ידי חיישן הרגיש לאור או בכל אופן אחר. כך או כך הרי זה 'פסיק רישא', שלא נותר אלא לדון בו אם 'ניחא ליה' אם לאו (וכמובן אם הוא דאורייתא או דרבנן). יתר על כן, לענ"ד דווקא לפי טענת הרב פיקסלר והרב רייף, לא מובן מהו החידוש הגדול שבחיישנים המודרניים לעומת מנגנונים ישנים יותר – ובראשם התרמוסטט הפשוט והמוכר, שמתזמן את הפעלת מדחסי המקררים. אף התרמוסטט, שכבר נידון בפוסקים מזה כשמונים שנה, אינו אלא סוג של חיישן אוטומטי לענייננו, שהרי גם את דרך הפעלתו אפשר לתאר באותו אופן, ש'בעצם אין האדם פועל עליו אלא הוא פועל על האדם'. הוא 'חש מעצמו' בשינויי הטמפרטורה שנגרמו בסביבתו, ומגיב להם בהפעלת המערכת לבדו, בלא מגע יד אדם. אף על פי כן, מדברי כל הפוסקים שהתירו את פתיחת המקרר בשבת, ברור כי אילו הייתה המציאות כזו שבכל פעם שנפתחת הדלת מופעל מייד מנוע המקרר (לצורך העניין – במקרה של חיישן רגיש יותר) היה בפתיחתה איסור גמור. רק משום שאין זה כך, דנו להיתר, על פי גדרי 'גרמא' ו'ספק פסיק רישא' וכו'. ולפי מה שכתבנו לעיל, מובן היטב מדוע לא הוצרכו האוסרים והמתירים גם יחד לחקור אחר מהות המנגנון שמפעיל את התרמוסטט (מעבר להבנה בסיסית של דרך פעולתו); ומדוע לא העלו על דעתם לטעון שכאילו מדובר במערכת אוטונומית שפעולותיה מיוחסות לה עצמה ולא לאדם המשפיע עליה.

ב. הפעלת מכשיר על ידי הליכה

נמצא אפוא כי דרך פעולתם של החיישנים המודרניים אינה מעלה ואינה מורידה לגבי שאלת איסורם מצד 'פסיק רישא'; ולא נותר אלא לדון האם בצורת השימוש בהם יש גדר 'עשה מעשה' (כלשון הרמב"ם), שבלעדיו אין תחילת דיון ב'פסיק רישא'. אכן, זוהי כאמור הטענה השנייה, שאין חלות איסור על הפעלת דלת חשמלית (למשל) באמצעות חיישן, מפני שהאדם בסך הכול הולך לפי תומו, ואין כאן 'עשה מעשה'[4]. אמנם גם את הטענה הזו לא זכיתי להבין, כי בשונה מעניינו של מקרר (או המתקן של המגבת שתואר לעיל), הרי במקרה של דלת חשמלית, האדם מתכוון לפתיחתה במישרין, וזו תכלית מעשהו. אין דרכו של אדם ללכת לתוך קירות זכוכית, אלא הוא יודע שעל ידי הילוכו תיפתח הדלת בעזרת החיישן, וזה רצונו וכוונתו ומטרת הילוכו לכיוונה. ומעשים שבכל יום הם שאנשים המתקרבים לדלת אוטומטית ועדיין אינה נפתחת, זזים אנה ואנה כדי להפעיל את מנגנון הפתיחה. וכמובן, אם החיישן מקולקל הם נעצרים ואינם מוסיפים ללכת. ממילא אי אפשר לומר שאין כאן 'עשה מעשה', כי לעניין זה פשיטא שהליכתו אינה 'לפי תומו' בעלמא, אלא נעשית כדי להפעיל את החיישן ובכוונה[5]. ואין זה שונה הרבה מהושטת ידיים לברז חשמלי כדי שיפעל.

יתר על כן, כפי שהוכחנו למעלה מדברי הפוסקים לגבי מקרר, גם כאן אפשר להוכיח מדברי הפוסקים לגבי השימוש במעלית בשבת. עיקר הדיונים לגבי מעלית שבת נסבו על ההשפעה שנגרמת מחמת תוספת המשקל של האדם הנכנס למעלית; והלא זהו נידון קל עוד יותר מהליכה, כי אין בזה אפילו הנעת איבר כלשהו אלא רק עמידה בלא שום תזוזה. כל מה שנעשה הוא רק על ידי כובד הגוף, ולכאורה מהיכא תיתי להחיל איסורי שבת על עמידה במקום? ואכן, יש שדנו במשמעות הדבר וביחס שבין העמידה במקום והוספת המשקל לבין התוצאה. אבל מכל מקום ברור לחלוטין מדברי הגרש"ז אויערבך ושאר מתירים, כי אילו הייתה המציאות כך שהכניסה למעלית היא שמביאה להפעלתה, וכי כובד המשקל של האדם מביא לעשיית פעולות שלא היו נעשות גם בלאו הכי, הייתה הכניסה למעלית אסורה בהחלט[6]. והטעם פשוט, שסוף סוף האדם הוא שגורם פעולה זו, והדבר לא רק 'ניחא ליה' אלא הוא גם מכוון לכך וזה עיקר חפצו בכניסה למעלית. קל וחומר בדלת חשמלית, שבה האדם אינו רק עומד אלא עושה מעשה בגופו.

ג. דיון בדברי הפוסקים

אבקש עוד לדון בראיות מדברי הפוסקים שנידונו במאמר. תחילה, מה שהובאה ראיה משו"ת 'שבט הלוי' ומה שביאר במחלוקת הר"ן והרשב"א, הנה מפורש בדבריו שכל ההיתר הוא דווקא באופן שעושה כדרכו, בלי כוונה מיוחדת לזה או תוספת עשייה כלשהי. אבל אם מתכוון, הרי גרע מ'פסיק רישא'. כלשונו (ח"ט סי' סט) שהטענה 'שאדם אינו עושה כלום ממש והולך לדרכו לפי תומו ואינו מוסיף אף תנועה אחת למען מלאכה' שייכת דווקא 'כל זמן שאינו חושב ממש ללכת למען הדליק'. וממילא אין זה נוגע 'לנדון השכיח היום, שדלתות בית נפתחות ע"י עין אלקטרי ע"י הנכנס לתוכו, דבזה ודאי איכפת ליה בתוצאה של כניסתו ואסור'[7]. ומה שהביאו ראיה מסוגיית דריסת מזיקים לפי תומו (שממנה הושאל לכאן עצם המושג 'הליכה לפי תומו'), לדעת רוב ראשונים ודאי אין לזה שייכות לנידון דידן, כי ההיתר משום שמלאכה שאין צריך לגופה הריהי דרבנן ובמזיקין לא גזרו, אלא שצריך לעשות לפי תומו, מפני שכל כמה דאפשר לשינויי משנינן[8]. ואילו לרמב"ם, המחייב במלאכה שאין צריך לגופה, נחלקו המפרשים אם ההיתר כאן משום שעל כל פנים יש ספק פיקוח נפש, ועל כן אפילו במתכוון מותר[9], או שמותר רק דבר שאינו מתכוון. דהיינו שמותר ללכת לפי תומו (כפשוטו) – בלא כוונה לדרוס – ואינו צריך לחשוש אפילו אם ידרסם, כי זהו דבר שאינו מתכוון. כך או כך, מבואר ממילא שגם מהרמב"ם אין ראיה לאופן שמתכוון בעניין רגיל.

לפיכך נראה ברור שאף לפי השיטה שנתבררה במאמר, הרי זה נוגע רק לעניינים כגון הליכה במסדרונות מלון המדליקה אור העשוי לנוי, וכיוצא בזאת; אבל לא למעבר בדלת חשמלית וכיוצא בזה. ולהרבה דעות גם בדוגמת ההליכה במסדרון הגורמת הדלקת אור לנוי, יש להיזהר לכתחילה מצד 'פסיק רישא' (וקל וחומר בהדלקת אור לתאורה); ואינו דומה למה שכתב סבי-זקני מרן הגרי"א הענקין זצ"ל בהגדרת 'פסיק רישא'[10], מפני שבדוגמה זו הדבר מתרחש מיד לפנינו. ומכל מקום במצלמות ברחוב וכדומה, העיקר להקל, כמו שמבורר בדברי הגרי"א הענקין (שם), שאם אין המלאכה ניכרת כלל בעת הפעולה, אי אפשר להכניסה בגדרי 'פסיק רישא'. אבל בין כך ובין כך אין זה נוגע לענייננו, שאנו דנים על דבר המתכוון[11].

בהמשך המאמר (אותיות ג-ד) ציינו הרבנים לדברי הגר"ע יוסף שנקט להקל ב'פסיק רישא' דרבנן, אך הלא בני אשכנז מחמירים בזה, כידוע לכל (עי' משנ"ב סי' שיד ס"ק יא). ובפרט בד'ניחא ליה', שבזה גם שו"ת 'באר יצחק' (שהוזכר במאמר שם) אוסר לבסוף, ולא כמו שהוצג, כאילו סוגיין דעלמא לסמוך על המתירים, 'ואין מקום להחמיר'[12]. ומה שנכתב בסוף המאמר לגבי גדר עובדין דחול בשיטת הרמב"ם, לא זכיתי להבין מאי נפקא מינה: ובכן לו יהא כן שהכינוי 'עובדין דחול' לשיטת הרמב"ם הוא רק בדברים שדומים למלאכה וכו', סוף סוף גם לשיטת הרמב"ם, יש הדברים האסורים משום 'וכבדתו מעשות דרכיך וכו'' (שאפשר לקוראו 'זילותא דשבתא', כמו שנתברר במאמר שצוין שם); ומהו ההבדל אם בשיטת הרמב"ם הדבר אסור מצד שֵם זה או שֵם אחר?

סיכום

מן הדברים שנתבררו לעיל ראינו כי יש כמה מדרגות לעניין איסורי שבת במנגנונים חשמליים שהפעלתם נעשית באמצעות חיישנים למיניהם:

א. דבר שהאדם אינו מתכוון לעשות ולא אכפת לו כלל מן התוצאה, כגון הליכה ברחוב שיש בו מצלמות – מותרת לרוב הפוסקים.

ב. דבר שהאדם אינו מתכוון לעשות אבל נהנה מן התוצאה, כגון תאורה הנדלקת בעוברו במקום חשוך – מקצת פוסקים מתירים, ורבים אוסרים (בפרט כשהתאורה נעשית לתועלת ולא רק לנוי).

ג. דבר שהאדם מתכוון במישרין לעשותו וליהנות מן התוצאה, כגון הליכה לעבר דלת חשמלית או קירוב הידיים לברז חשמלי – אסור לכולי עלמא, ודעת היחיד המתיר (בדלת) צריך עיון גדול.